העורב

פרק 17 | הזמנה

זה היה היום של ג'סטין בספרייה העירונית. היא אהבה להגיע לשם ולהסתכל על הספרים החדשים והישנים, ולראות האם אחד מהם יצליח לשבות את ליבה. מזמן לא יצא לה לקרוא. היא לא מצאה ספר מתאים שיצליח לעניין אותה מספיק כדי שתרצה לדבוק בו. תמיד היו מדאיגים מדי, או משונים מדי, אף פעם לא קלעו לדעתה.

היום, כך היא קיוותה, היא תצליח למצוא את האחד שירתק אותה.

מעטפה לבנה הציצה אליה מעל ראשה כנשלחת משמיים. זו בעצם נשלחה אליה מידו החסונה של קייסי שנעמד לצידה לפתע. היא הסתובבה אליו והניחה לספר שבין ידיה, וכמובן תהתה מה היא עושה כאן ואיך ידע שהיא פה.

"היי." הוא אמר לה בחיוך עקום.

"היי." היא חייכה חזרה. "מה אתה עושה כאן?" שאלה.

"באתי לתת לך את זה." הוא הגיש אל תוך ידיה את המעטפה שהביא איתו. בתוכה היה משהו, כרטיס קשה עשוי נייר קשיח או בריסטול מסוג מסוים.

"מה זה?" היא פתחה וקראה את ההזמנה. "זה לאירוע של האלאלה." היא לא הבינה, כנראה כי לא בדיוק האמינה שהוא באמת מצפה ממנה להגיע.

"זה נשף מטופש." קייסי הסביר לה במילותיו הנבונות. "ההורים שלי מכריחים אותי ללכת אליו. אומרים שזה כבוד למסורת, או משהו."

"אתה... מזמין אותי לבוא?" פניה האדימו מבושה. רק עצם המחשבה שתסכים ותגיע לשם, מוקפת בשאר אלאלות שכנראה לא בדיוק יחבבו אותה על המבט הראשון, גרמה לליבה לקפוץ בבהלה נוראית.

"אפשר להביא מישהו איתך." הוא הסביר ובחן את ידה שרעדה מעט. "אין שום חוק שאוסר לבקש זאת מאולור." הוא השתדל להרגיעה.

"קייסי, אני לא בטוחה שזה רעיון ממש חכם." היא הכניסה את ההזמנה חזרה למעטפה והניחה לו אותה בין ידיו.

"מעולם לא אמרתי שאני אדם חכם." הוא משך בכתפיו. "ושום דבר לא יקרה לך, אם מזה את דואגת."

"לא מזה." היא אימתה שהיא כן דואגת. "אני לא רוצה שיצא שתסתבך."

"את לא צריכה לדאוג לגביי." הוא חייך מהמחשבה שזה באמת יקרה. "אני יודע לשמור על עצמי."

היא הסתכלה עליו, על הבעתו הבטוחה. היא הייתה נראית רגועה כל כך, ומבטיחה שבאמת יהיה בסדר. משהו בהבעה הזאת שלו גרם לה להרגיש ביטחון, והיא האמינה לו גם אם פקפקה בכך מאוד. זה היה מוזר, כי הבעה לא מסוגלת באמת להבטיח משהו שיקרה בעתיד, וזה עדיין עזר לה.

"בסדר." היא אמרה לבסוף. "בסדר, אלך איתך." היא חייכה.

"יופי." הוא שמח. "כי זה מחר, בשש." הוא הודיע לה. "תוכלי להתארגן עד אז? כתוב לבוא בלבוש מכובד."

"המ, כן. אני חושבת שכן." היא אמרה ונזכרה בשמלה האדומה שקנתה פעם בשוק וטרם יצא לה ללבוש. היא עדיין תלויה אצלה לצד דופן הארון בחדרה, מסתתרת מאחורי חולצות עדינות אחרות ושמלות שכבר היו קטנות עליה אך לא רצתה לזרוק. "אני חושבת שאני יודעת מה אוכל לשים על עצמי."