העורב

פרק 5 | הזיות על כנפיים לבנות

חורף. זו באמת העונה הטובה ביותר. בעיקר למי שהתחיל את ההנא-או האו.

גשם זלעפות החל לרדת בדיוק כשקייסי סיים לבנות את האוהל שלו. יש אומרים שזה בוודאי מזל של מתחילים (כי לא הוא הרבה לצאת למחנאות, ובטח שלא לבד), אבל קייסי הרגיש שעומד לקרות משהו כזה. הוא הרגיש בתוך עצמו שעומד להיות קודר, וזה מבלי להסתכל על העננים האפורים שלמעלה.

בזמן הזה בו חיכה שמזג האוויר יירגע, היה לו גם זמן לחשוב, ולהרהר, כפי שהבטיח לאביו שיעשה.

אביו דווקא היה מבין האנשים שהיית מצפה מהם לשמוח ולהתרגש מכך שהבן שלהם הגיע לשלב הזה במסורת המשפחה. אבל אבא שלו, כמוהו, היה שונה מכל שאר האנשים. הוא היה, כפי שקייסי נהג לקרוא לזה, "מתחרט". מי שעבר את ההנא-או האו שלו וקיבל על עצמו את המסורת, אך רצה לוותר עליה לאחר כמה שנים. כמובן, זה היה בלתי אפשרי. ברגע שאתה מקבל על עצמך את התהליך, לא תהיה דרך חזרה.

זו הסיבה שאביו דואג לו כל כך. הוא מפחד שיקרה לקייסי מה שקרה לו, ושייאלץ להמשיך ולחיות בחיים שהוא לא רוצה לחיות בהם. אבל קייסי לא דאג. הוא מעולם לא חשב על האפשרות לצאת מהמסורת. הוא לא חשב על החיים שלו כ"אדם רגיל". הוא בכלל לא רצה להיות אדם רגיל. הם חלשים, הם נכנעים ליצרים טפלים, והוא לא רצה בזה. אביו בוודאי חשב שהוא לא מבין את המחיר של הקבלה, כי הוא עוד צעיר, הוא לא יודע מה המשמעות האמיתית של "החופש בחיים הרגילים", כדבריו.

לפעמים זה היה מתיש. הוא לא היה מוותר בקלות, וכך גם קייסי, ולכן אביו ניסה שוב ושוב. אולי מתישהו זה יצליח להיכנס לו לראש.

רעד מוזר עבר בגופו והוא מיהר להתרומם על רגליו ולצאת אל מחוץ לאוהל היבש שלו- אל הגשם השוטף. כולו נרטב עוד לפני שהספיק להתיישר ולהביט קדימה. כבר היה לילה. היה חשוך.

מקור האור היחידי היה הירח, שחשף את העצים עם הקרניים הלבנות שלו, ונתן תחושה פשוטה ושקרית כאילו אפשר לחזות את מה שעלול להתרחש כל רגע.

הוא שמע קריאה צורמת וקול משק כנפיים באוויר. עורב. רק אחד, הפעם. ולמרות הרעש החזק של הגשם שהכביד עליו וצינן את כל גופו, היה אפשר להבחין בקול הציפור בוודאות.

היא ניצבה מולו, בחושך. הוא החל להתקרב אליה וצלילי מגפיו הכו בשלוליות המים ונשמעו רועשים במיוחד. שיערותיו הרטובות נצמדו לראשו ופניו והקפיאו אותו, וגרמו לו לקוות שלא יסיים את המסע שלו עם שפעת רצינית.

זוג כנפיים לבנות וגדולות הופיעו לפניו ללא בעליהן, כנפיים שכלל לא דמו לכנפי העורב אותו ציפה לפגוש, כנפיים שהופיעו בצורה משונה ולא הגיונית... אבל הכל היה כל כך אמיתי. אפילו צוואר הברבור הארוך ועיניו השחורות שצפו בו, והיו נקיות ויבשות באותו מזג אוויר סוער. לפתע, היה שקט. טיפות המים עדיין המשיכו ליפול עליו מהשמיים ולהציף את האדמה עליה דרך שכבר הפכה לביצה ממזמן, אבל משום מה, לא הצליח לשמוע אותן.