זו הייתה הפעם הראשונה שקייסי באמת התרגש ללכת לבית הספר.
בדרך כלל הוא היה מרגיש מטונף מכך. מי השפוי שיאהב ללכת לשם, כשהוא יודע ששום דבר מיוחד לא יתרחש שם ויגרום לו ליהנות?
אולי רק ביום הראשון או האחרון ללימודים יש איזה קמצוץ של עניין, אולי גם בימים האלה שלפני החגים שמבטלים את כל השיעורים בשביל מתכונת מיוחדת לפני החופש, אבל לא ביום רגיל כמו היום. ממש לא.
אז? הוא לא האמין שזה באמת נכון.
הוא ידע מה התשובה לכך, הוא פשוט לא ממש רצה להודות בה.
אפילו הרגע בו ניגש לדלת הכיתה ונכנס לתוכה היה... מטלטל. מי יהיה שם? בשולחן בו הוא בדרך כלל יושב? זו שאלה מטופשת, אבל בשבילו זה היה קריטי.
פעם קודמת, באותה שעה, ג'סטין כבר ישבה בכיתה. הוא פשוט תהה האם גם עכשיו. ואם הם עדיין יושבים ביחד באותו שולחן, אחרי שברח לטקס... היא תהיה שם, נכון?
נכון?
ג'סטין ישבה בכיתה, והוא ראה אותה כשפתח את הדלת.
היא לא ישבה היכן שחשב שתשב, והיא לא יצרה איתו קשר עין בכלל. היא ישבה בחלקו האחורי של הכיתה. היא הסתתרה מאחורי ידה המסוככת, כשהשכיבה את ראשה על השולחן, וציירה לעצמה במחברתה. זה הזכיר לו את הפעם הראשונה בה ראה אותה.
הוא פנה אליה, וצעדיו היו מהירים מדי לטעמו. הוא השתדל להאט את הקצב תוך כדי שהלך, כי לא להיראות לא טוב.
"אה, היי," הוא נשען על השולחן עם שתי ידיו. "מה קורה?"
"בסדר." היא השיבה מיד בקול שקט. זה לא אפיין אותה בכלל, לכן לא היה יכול שלא להתחיל לחשוד שמשהו דווקא לא בסדר.
"את בטוחה?" היה אפשר לשמוע את הספק בקולו.
"כן, כן," ענתה, ואז הרימה את ראשה אליו. היא נראתה בסדר גמור. אולי רק המבט שלה היה שונה מבדרך כלל. "למה אתה שואל?"
"כי את בקושי מתקשרת." הוא השיב לה. "ואת יושבת במקום של תום."
"הו, כן," היא הבינה אותו. "לא אכפת לך,נכון?" מעצם שאלתה הבין בעצמו שזה המקום החדש שלה. טוב, זה- זה בסדר גמור, היא הרי נראית כמו מישהי שלא רוצה לשבת לבד בכיתה (עוד משהו מיוחדת בה, כי כולם רוצים לשבת לבד בכיתה).
"אה, לא, לא," הוא שיקר וקיווה שלא תשים לב. היא מזהה, אחרי הכל, כשהוא לא דובר אמת. הוא זכר את זה, אך החליט להכחיש בכל זאת.
"יופי." נראה היה שזרמה עם התשובה שלו. גם זה היה די מוזר. "תקשיב, יש לי משהו להגיד לך."
"מ-מה?" ליבו קפץ במקומו.
"אמ," היא העבירה מבטים מהירים לצדדים. "אולי נוכל לדבר בהפסקה?" היא שאלה.
קייסי הנהן אך לא היה בטוח בקשר לכך. טון הדיבור שלה די הדאיג אותו, הוא לא שמע אותה מדברת כך לפני כן (והוא יכול לומר זאת, למרות שביחס לזמן בו הכירו, לא דיברו יותר מדי). הוא הרגיש שהוא מסוגל לשים לב לזה.
YOU ARE READING
העורב
Teen Fiction- זוכה פרס הוואטיס לשנת 2016! - קייסי קַלֵאַה הוא נער בן שבע-עשרה שאף אחד לא מכיר. זאת אומרת, כמובן, מכירים אותו- הילדים מבית הספר, המורים, המוכר מהמכולת... אבל אף אחד לא באמת מכיר אותו. כמעט ואף אחד לא שמע את הקול שלו. אף אחד לא יודע איפה הוא גר, א...
