אביב.
זו העונה הטובה מכולן. עדיין אין את החום הבלתי אפשרי של הקיץ, וכבר מרגישים את היעדרות הקור המקפיא והלא נעים של החורף. זה הזמן בו אפשר להיפטר מכל השכבות ולא לדאוג יותר מדי מגשם או שמש.
זה הזמן של התחלה חדשה. הפרחים מתחילים להיצבע מחדש ולגדול שוב, ריח נעים מבשם את האוויר בקלילות ורוח רגועה מצננת את פני ההולכים והשבים ברחובות שכונות הפרברים של העיר הקטנה.
כל האווירה הייתה טובה ויפה, תחילת האביב תמיד נהדרת, אלא אם כן את מתחילה לפתח את האלרגיות השנתיות שלך, וזה מה שקרה לג'סטין סוואן.
"יש לך מזל שחופשת האביב הגיעה מוקדם." לילי, אחותה הגדולה, הייתה במטבח ביתן הקטן והגיבה פעם נוספת לעיטוש החזק שלה ממנו אף אחד לא הצליח להתעלם.
ג'סטין קינחה את אפה בפיסת הטישו שנצמדה אליה לאותו יום, והיא ישבה על הספה וקראה את עיתון הבוקר. "ואני עדיין אוהבת את החופשה הזאת יותר מכל אחת אחרת." היא הזכירה לה והתעטשה שוב. היא ישבה יחפה על הספה ולבשה שמלה פרחונית קצרה שמתאימה למזג האוויר של יום המנוחה הראשון שלה. עד כמה שתוכל לקבל מנוחה, במצבה.
"את נערה מוזרה." לילי ניגשה לשולחן שבסלון והתחילה לאכול את ארוחת הבוקר שלה.
"אני מיוחדת. ומסתכלת על הצד החיובי." ג'סטין הסבירה.
"אז את קוראת את העיתון?" לילי לא הצליחה להבין איך היא מסוגלת לקרוא אותו ולהישאר חיובית.
"תצחקי." ג'סטין אמרה. "כאילו שיש לי משהו יותר טוב לעשות."
"ואת אופטימית?"
ג'סטין חייכה אליה, ואז העלימה את חיוכה בין רגע. היא זגזגה עם ראשה לכל הצדדים, כאילו מבחינה במשהו לא שגרתי שנמצא שם, למרות ש- לא היה שם דבר.
"מה קורה איתך?" לילי שמה לב אליה.
"יש לי הרגשה." ג'סטין הניחה את העיתון על הספה וקמה לעמוד על רגליה היחפות. היא הסיטה את ראשה כאילו חיפשה משהו באוויר, אך שוב- לא היה שם כלום.
"שאת מתחילה להשתגע?" אחותה החלה לחשוש, למרות שהכירה אותה טוב מאוד, וידעה שלפעמים היא עושה דברים שלא נראים הגיוניים או עדיפים באותו רגע.
ג'סטין לא השיבה לה. היא נעלה את כפכפי האצבע שנחו לצד הספה מחדש, ופסעה איתם לכיוון הדלת. לילי העבירה את מבטה עליה, ושמעה את הדלת נפתחת ונטרקת במהרה. השקט שהיה שם והקיפאון של הבית, העיד שג'סטין יצאה.
אבל למה?
ג'סטין פסעה בעדינות במורד המדרגות והליכתה הייתה מהירה יחסית לאדם של בוקר. היא הלכה באצילות קדימה, ראשה מורם ומבטיה המהירים מסתכלים על האוויר. למרות שזה לא ממש היה נראה ככה, היא ידעה בדיוק מה היא עושה.
"קייסי!" היא קראה כמו מטורפת כשנשענה על הגדר הלבנה שחצתה בין חצר ביתה לרחוב, והסיטה את מבטה אל אחורי השיח, היכן שהוא חצי עמד בעיניים מבוהלות ומבט מתחרט על כך שהגיע לשם. היא דווקא חייכה. "אתה עוקב אחריי?"
"לא." הוא כיווץ את עיניו.
"בסדר." היא גיחכה ופנתה לעבור את השער ולצאת אליו. היא התקרבה אליו מבלי להסס, ונראה היה לה שהוא דווקא די נלחץ. "אני לא כועסת או משהו כזה, שתדע." היא אמרה לו.
"הו," הוא אמר בשקט והסיט את מבטו ממנה.
ג'סטין לקחה נשימה עמוקה. "למה אתה כאן?"
"אני... לא ממש בטוח." הוא הודה. "זאת אומרת, כן, באתי לכאן, בכוחות עצמי, במודע, אבל...הא, אני מניח... שפשוט רציתי לראות אותך."
היא תחבה את ידיה בכיסי שמלתה וחייכה. "גם, אני, רציתי לראות אותך." היא אמרה לו. "ואחרי מה שקרה-"
"תשכחי את מה שקרה." הוא ביקש בתקיפות. "זה היה מטופש, לא הייתי צריך להסתלק ככה."
"אני לא מאשימה אותך, אתה יודע." היא הייתה קלילה כהרגלה.
"ובכל זאת אני מרגיש שאני צריך לבקש ממך סליחה."
"שוט."
קייסי גיחך. הוא התעסק עם אצבעותיו בשערותיו הכהות שהתפזרו בפראות על עורפו, ותוך כדי התלבט עם עצמו איך יוכל לומר את מה שרצה לומר, למרות שהיא כבר ידעה מה כוונתו. היא יכלה להבין למה הוא מתקשה בזה, אבל לא יכלה להבין למה דווקא הוא מכריח את עצמו להתנצל באופן רשמי.
"אמרתי שוט."
"אני חושב!" הוא מחה.
"על מה כבר יש לך לחשוב?" ההתנהגות שלו התחילה לבדר אותה. בפעם הראשונה מאז שנפגשו הוא הצליח להפתיע אותה. הפעם היה פחות מנוכר, יותר... משוחרר איתה.
"אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך."
"אתה הולך סחור וסחור." היא הצביעה עליו ברכות. "המ," היא שפשפה בעדינות את סנטרה. "אולי זה המקום." היא תהתה. "אולי כדאי שנלך למקום אחר." היא התקרבה אליו ותפסה בפרק כף ידו. או שהיא הייתה חזקה מהצפוי או שהוא לא התנגד, אבל זה היה לה די פשוט לגרור אותו ממקומו כפי שרצתה.
היא הוליכה אותו איתה, והוא זרם עם זה. הם צעדו במהירות ברחובות השקטים. בדרך צפו בבתים הדוממים של השכונות ובפרחי הגינה החדשים ששתלו בגינותיהם לקראת העונה החדשה שהגיעה. השמיים היו כחולים כיאה לבוקר יפה כזה, וניחוחות שלווה שטו באוויר.
היה שקט. שקט מאוד. אבל שקט נעים כזה.
תוך כדי שהמשיכו ללכת, ידה של ג'סטין החליקה מאחיזתה בזרועו של קייסי, וידה פגשה את ידו, וכך לפתע פתאום, במקום שמשכה אותו בצורה פשוטה, הם החזיקו ידיים. שניהם שמו לב לכך, אבל אף אחד מהם לא הדגיש את הדבר או עשה מזה עניין גדול.
לא בטוח למה. ג'סטין בעצמה לא הייתה בטוחה.
לאחר כמה דקות הליכה, הם הגיעו לימה קטנה, לאגם, שניצב מחוץ לעיר. הבית בו ג'סטין גרה היה בין הבתים שבשכונות הרחוקות, כמו הבית של קייסי, ולכן היה להם פשוט למצוא את המקום ולהגיע אליו.
ג'סטין נעצרה על שפת האגם, ורכנה מעל המים. היא עזבה את ידו של קייסי, והוא נשאר עומד לצידה.
"עכשיו אתה יכול להתחיל להתנצל." היא אמרה והתיישבה בנוחות במקום.
YOU ARE READING
העורב
Teen Fiction- זוכה פרס הוואטיס לשנת 2016! - קייסי קַלֵאַה הוא נער בן שבע-עשרה שאף אחד לא מכיר. זאת אומרת, כמובן, מכירים אותו- הילדים מבית הספר, המורים, המוכר מהמכולת... אבל אף אחד לא באמת מכיר אותו. כמעט ואף אחד לא שמע את הקול שלו. אף אחד לא יודע איפה הוא גר, א...
