כרגיל, קייסי נכנס ראשון לכיתה. זה היה מדהים כל פעם מחדש, והוא אהב את זה. הוא אהב לראות את הפנים של כולם כשהסתכלו עליו יושב במקומו בנינוחות אך לא ראו אותו עובר במסדרון בכלל, מה שבאמת היה מוזר בהתחשב בעובדה שעוד עמד ב"פארק האבן השחורה" כשהצלצול רק התחיל.
הילדים בכיתה י"ב תמיד מזלזלים, לכן אף אחד מהם לא טורח להגיע לפני הזמן, ולכן תמיד התפלאו. כל פעם מחדש, זה היה מרומם את רוחו. קורע.
"תראו מה זה, הפעם יש שני חננות." תום אברון, "מלך הכיתה", המנהיג של חבורת הלא-יוצלחים המקובלת, היה הראשון להיכנס ולהכריז את הבשורה. הוא הפתיע את קייסי שמיהר להסתובב בכסאו לאחור, והופתע לראות שבאמת ישבה שם מישהי, בכסא האחרון, כשראשה כפוף אל השולחן והיא, ככל הנראה, מציירת במחברתה.
שיערה היה בלונדיני, בהיר וטבעי, חלק ומתולתל בקצותיו, והוא הסתיר את פניה הצמודות אל הדף. אם יש דבר נוסף שקייסי טוב בו הוא לזהות אנשים מבלי להסתכל על תווי הפנים שלהם, ולכן ידע בוודאות שהוא מעולם לא ראה אותה.
"את בטח חדשה." תום פנה אליה כשחבורתו מזדנבת מאחוריו. הנערה הרימה את ראשה והסתכלה עליו במבט מופתע.
"אה, כן, כן." היא לחצה את ידו שהגיש אליה וחייכה בנעימות.
"אני תום." הוא הציג את עצמו.
"ג'סטין." השיבה.
"נעים להכיר אותך, ג'סטין. ברוכה הבאה." חיוכו המעצבן שוב נמרח על פניו, כמשוויץ בשלמות שלו כהרגלו. קייסי גלגל עיניים וחזר "להתיישר" על הכסא, כשרגליו מונחות בהצלבה על השולחן והוא קורא את חוברת הקומיקס שלו, המבוססת על סיפוריו של אדגר אלן פו, ונאנח בסבלנות עד שיתחיל השיעור.
הוא קלט באוזניו את המשך השיחה מפיו של תום. "רק אזהרה ממני, לא כדאי לך לשבת באותו חלל הרבה זמן עם קַלֵאַה," הוא התכוון לקייסי. "את לא רוצה להידבק ממנו."
"תסתום את הפה שלך." קייסי מלמל כך שישמע.
"הו, פתאום אתה מדבר?" תום התקרב אליו.
קייסי גיחך. "פתאום אתה יודע לשמוע?" הוא שאל אותו בחזרה, ולא טרח להרים את מבטו מהחוברת, בידיעה שזה רק ירגיז אותו יותר. "חבל שאתה לא עושה את זה בשיעור, לפחות אז היה שקט."
"היי, קלאה, אל תגרום לי להכאיב לך." הוא התעצבן.
"כי אתה יכול." קייסי גיחך למשמע האיום חסר המימוש שלו. תום אולי היה המקובל שמצליח לקבל מה שהוא רוצה, הסטריאוטיפ הידוע והעצוב, אבל קייסי היה הרבה יותר גדול ממנו, ולפיכך גם הרבה יותר חזק. כדי להראות את זה הוא השתדל ללכת תמיד עם חולצות בעלות שרוול קצר, גם בחורף. בכיתה, כשהיה חם ונעים, הוא היה יכול להוריד את המעיל שלו ולחשוף את זרועותיו. זה לא היה בקטע של שחצנות, אלא בקטע של מגננה ראשונית. אף בריון מציק לא היה ניגש אליו אם היה יודע שלא יוכל להפיל אותו.
לתום לא היה איך להגיב לו. כנראה שבגלל שידע שצדק. הוא זעף בפניו אך לא עשה יותר מזה. הוא הסתובב ופנה ללכת למקומו הקבוע, בזמן ששאר התלמידים כבר הספיקו להיזכר שיש כיתה להיכנס אליה אחרי הצלצול.
"היי, ג'סטין," הוא פנה אליה. "זה המקום שלי."
"הו, אה- אני מצטערת. לא ידעתי." היא מיהרה לקחת את הדברים שלה ולקום מהכסא.
"זה בסדר." לפחות הוא היה עדין כלפיה בסילוקו.
היא צעדה ברחבי הכיתה וחיפשה מקום לשבת. לפי קולות צעדיה זה לקח לה זמן, עד שנעצרה.
"אמ, מישהו יושב כאן." קייסי הרים את ראשו למשמע קולה הקרוב אליו. הוא נד עם מבטו לכיוונה באיטיות, ועדיין ניסה לעכל את העובדה שבאמת בחרה את הכסא הריק שלידו בתור המקום החדש שלה. ואולי זה באמת היה בגלל שהמקומות הנוספים שהייתה יכולה לשבת בהם באמת נראו פחות מזמינים. לפחות היה נחמד לדעת שהוא נראה מזמין.
"אה, לא." הוא השיב לה בשקט ומיהר להסתדר באמת במקומו. הוא הוריד את רגליו מהשולחן והתקרב אליו בגרירת הכסא. הוא סגר את החוברת בדיוק כשהמורה נכנסה, ובדיוק כשג'סטין התיישבה בכסא שעל ידו.
המורה התחילה לדבר, והיא הקשיבה לה בעניין, ונראתה באמת די תמימה. היא הניחה את ראשה על שתי ידיה כמרותקת למילים, למרות שהיו סתם חלק משיחת בוקר שגרתית וחד צדדית של מורה-כיתה.
משום מה, קייסי לא הצליח להפסיק לבהות בה, להסתכל עליה. מעולם לא יצא לו לעשות את זה בעבר, והוא הרגיש מוזר בקשר לזה, הוא הרגיש מלוכלך, כאילו הוא נכנס לה לתוך הוורידים. זו לא הייתה אהבה, זה יהיה טיפשי לחשוב כך. אמנם קייסי מעולם לא הרגיש משהו כזה כלפי מישהו אחר, אבל זו לא הייתה אהבה, זו הייתה התעניינות. היא עניינה אותו, מאוד.
לראשונה, הוא הרגיש שיש מישהו ששווה להתעניין בו.
YOU ARE READING
העורב
ספרות נוער- זוכה פרס הוואטיס לשנת 2016! - קייסי קַלֵאַה הוא נער בן שבע-עשרה שאף אחד לא מכיר. זאת אומרת, כמובן, מכירים אותו- הילדים מבית הספר, המורים, המוכר מהמכולת... אבל אף אחד לא באמת מכיר אותו. כמעט ואף אחד לא שמע את הקול שלו. אף אחד לא יודע איפה הוא גר, א...
