הבית בו סוניה גרה ניצב קרוב לכנסייה הישנה. הוא היה בתוך השכונה, אותה אחת בה קייסי גר כל חייו. הוא אפילו הכיר את המקום. הוא עבר על פניו רבות כשהלך בדרך הקיצור לבית הספר, אבל מעולם לא ידע מי נמצא שם, רק הסתקרן, אבל לא באמת. זו לא הייתה השאלה שנמצאה בראש הרשימה שלו, ובכל זאת מצא לה תשובה.
זה גרם לו לתהות האם עוד כמה שכנים שלו הם אלאלה כמוהו, כמו סוניה וכמו משפחתו. זה היה יכול להסביר למה כנסייה מפוארת בשכונה כל כך גדולה בכלל לא פעילה. לאלאלה אין דת, רק מסורת, והם חיים לפיה בלבד. כמו שהוא עתיד לעשות, הפעם בצורה רשמית.
הבית של סוניה והוריה הזכיר לו את שלו, אמנם בעל אווירה קודרת פחות. מעין שילוב בין הבתים של ג'סטין ושלו, או סגנון שנמצא בניהם. רהיטים בהירים וכהים יחד, תמונות צבעוניות ותפלות על הקירות, תריסים שחורים ו-וילונות לבנים, ועוד אלמנטים אחרים שסיפקו את ההוכחה שהם, לא כמוהו, בעלי חשיבה מגוונת יותר בכל מה שקשור לעיצוב. אילו לא היה יודע, לא היה חושד שהם אלאלה (ואפשר היה לסמוך עליו שהוא ידע על כך מסגנון העיצוב. לא סתם למד כל חייו על המסורת, מבחירה.) זה אולי דבר מטופש לחשוב עליו, אבל זה היה אמיתי. אמיתי לגמרי.
ושוב, מחשבות לא קשורות הובילו אותו אל ג'סטין. הבית שלה היה בהיר ועדין מאוד, שונה כל כך. הוא לא ראה אותה כבר כמעט שבוע, ולמרות שזה נשמע מעט, זה הרגיש המון.
יצא לו לתהות מה היא עשתה באותם ימים. קייסי, לפי ידיעתו, היה החבר היחיד שהצליחה להשיג (ואחרי זה, היא לו ספק אם תוכל להשיג עוד אחד. הרי הוא לא מבין האהובים על בני כיתתו ואחרים.) הוא לא רצה שיקרה לה משהו שיגרום לה להתחרט על כך שבחרה להתחיל לדבר דווקא איתו.
"על מה נראה לך שהם חושבים?" סוניה שאלה אותו והביטה בהוריהם שישבו יחד בשולחן שבסלון, בעוד שהם עצמם ישבו על כסא הפסנתר הגדול שניצב מטרים ספורים מהם, אך לא מספיק כדי שיוכלו לשמוע על מה דנו.
"אין לי מושג." השיב לה. למרות שהיו לא כמה השארות, הוא העדיף לשמור אותן בליבו, ובכך גם למנוע מבוכה בין כולם.
"אני חושבת שלי יש." אמרה. "אני מכירה את המוח של אמא שלי."
"ומה זה יהיה?" קייסי העיז לשאול.
"הם בונים עלינו." השיבה לו, ומבך קייסי הבין שחששותיו התממשו.
הוא לא היה יכול לומר שזו אפשרות שלא אהב, אבל זה גם לא משהו שחשק בו. כמו שכבר אמר לג'סטין אז, המסורת נמצאת אצלו בראש ובראשונה, והשאר לא נחשב בעיניו כחשוב מספיק כדי להיקרא קריטי.
"הו," זה כל מה שיצא מפיו, לא כפי שציפה. האמת היא שכלל לא ידע איך להגיב לזה. הוא היה יכול לצאת בוטה או נואש, אחד מהשניים, שלא זה ולא זה באמת שיקף את דעתו. דעתו הייתה מעורבת, כמו דעתו על ג'סטין.
YOU ARE READING
העורב
Jugendliteratur- זוכה פרס הוואטיס לשנת 2016! - קייסי קַלֵאַה הוא נער בן שבע-עשרה שאף אחד לא מכיר. זאת אומרת, כמובן, מכירים אותו- הילדים מבית הספר, המורים, המוכר מהמכולת... אבל אף אחד לא באמת מכיר אותו. כמעט ואף אחד לא שמע את הקול שלו. אף אחד לא יודע איפה הוא גר, א...
