Forbidden Love

פרק 1

אני ניצבת בכניסת הפנימייה, לבד, מאחר ואוליביה לא יכלה לבוא איתי. אני דופקת על הדלת עם מזוודה קטנה ביד ומחכה שיפתחו לי. המקום נראה עצום, מבחוץ ואני מניחה שגם מבפנים. זה נראה כמו אחוזה גדולה.

הדלת נפתחת וחושפת אישה שנראת בשנות הארבעים לחייה, וחיוך גדול על פניה. "שלום לך," היא מברכת אותי ומסמנת לי להיכנס. "את התלמידה החדשה?" היא שואלת כאשר אני נכנסת פנימה ואני מהנהנת בחיוב. בכניסה יש רחבה גדולה, דלתות ממוקמות מסביב וגרם מדרגות באמצע הרחבה אשר מתפצל לשני כיוונים.

"אני אווה, היועצת החברתית של הפנימייה ובנוסף המזכירה של המנהל. בואי איתי ואראה לך את חדרו, שם הוא יסביר לך הכל." היא אומרת ואנחנו מתקדמות לאחת הדלתות. אנחנו נכנסות דרך הדלת ישר אל מסדרון.

אנחנו מתקדמות במסדרון ואווה פותחת את הדלת מצד ימין. היא מכניסה אותי פנימה ואני רואה את המנהל יושב על כיסא מול שולחנו המלא בניירת. "אדוני," אווה פונה אליו והוא מרים את מבטו אלינו. "זוהי הילדה החדשה." היא מוסיפה ומושיבה אותי בכיסא מול המנהלת, כשהמזוודה לצידי.

"תודה לך, אווה. את יכולה לקרוא לבתי שתבוא לכאן? אני רוצה שהיא תראה לה את כיתתה ואת חדרה." הוא מבקש ממנה. "כמובן אדוני." היא משיבה לו ויוצאת מן המשרד. לאחר שהיא יוצאת אני ממשיכה לשבת מולו אך שותקת. אני לא ממש יודעת מה להגיד במצבים כאלה.

הוא אוסף כמה ניירות שהיו מונחים על שולחנו ומדפדף בהם. "את אמור סוארס, נכון?" הוא שואל לאחר שהביט באחד הדפים. "כן." אני עונה ומשחקת באצבעותיי. הוא מהמהם ולפתע הדלת נפתחת בסערה. "אבא, קראת לי?" נערה שנראת בערך בגילי נכנסה למשרד והתיישבה בכיסא לצידי.

"כן. תכירי, זוהי אמור, הילדה שסיפרתי לך עליה. היא איתך בכיתה ולכן אני רוצה שתדריכי אותה בכל מה שתצטרך." הוא משיב לה ונותן לי דף עם פרטים. "אוקיי, מה זה?" היא שואלת אותו במקומי תוך כדי שאני מעיינת בדף. "לוחות הזמנים, מספר חדר, מספר הלוקר והקוד שלו, וכמובן שגם מערכת שעות. קרוליין, אני סומך עלייך." הוא משיב.

היא מחייכת וקמה מן הכיסא. "כמובן אבא, אל תדאג." היא אומרת לו ותופסת בידי. היא מושכת אותי החוצה מן המשרד ולוקחת אותי לכיוון הלוקרים. "תראי, זה הלוקר שלך. ממש לידי." היא אומרת לי כאשר אנחנו נעמדות מול ארון לוקרים וממשיכה לדבר, אך אני כבר לא מקשיבה לה.

"אני רואה..." אני מלמלת ומתה בליבי לסיים את הסיבוב הזה. מאז ומתמיד אני חסרת סבלנות בדברים מסויימים. במיוחד בסיורים שבהם המרצה לא מפסיק לחפור. "לאן עכשיו?" אני שואלת בכוונה לזרז אותה. "אה? כן, בואי. אני אראה לך את החדר שלך." היא משיבה.

אנחנו מתקדמות לכיוון המדרגות ועולות בהן, ואני מתחילה להסתבך בגלל המזוודה. היא עוזרת לי וכשאנחנו צריכות להחליט לאן לפנות, קרוליין פונה לכיוון ימין ואני עולה אחריה, מרימה איתי את המזוודה. היא פותחת את הדלת ואנחנו נכנסות למסדרון עם מלא דלתות. היא ממשיכה ללכת עד שאנחנו מגיעות לקצה המסדרון העגול, ובו שלוש דלתות.