Forbidden Love

פרק 24

אם היא לא הייתה מורה, הייתי כבר מזמן מראה לה מי אני. כל הכיתה השתתקה והביטה בי ובה. אני רק ישבתי והבטתי במורה הכלבה הזאת, שותקת בלי אומץ להגיב לה. "אז אני מתרוצצת סביב המורה שלי כל היום?" החלטתי לאזור אומץ ושאלתי אותה.

היא הביטה בי המומה, בטח לא חשבה לרגע שאני אגיב לה בכלל. "מעניין מה את עושה בזמנך הפנוי," אמרתי כשקמתי ממקומי, תוך כדי שאני אוספת את דבריי. "מתחנפת לכל העולם ובמיוחד לכריסטיאן, אז בואי נחשוב מי הפרוצה מבינינו." הייתי כל כך עצבנית, שלא שמתי לה למה שאני אומרת. ולאחר מכן, יצאתי מהכיתה בסערה בטריקת דלת.

לעזאזל איתה. מי היא חושבת שהיא שהיא יכולה לומר לי דבר כזה, מול כל הכיתה? אולי אני לא אמורה לעשות מהאמירה שלה עניין, אבל הייתה להאמירה הזאת משמעות אחרת. אני בטוחה בכך, הרי היא שונאת אותי ומאוהבת בכריסטיאן מעל הראש.

הלכתי אל הספסל שלי בחצר האחורית והתיישבתי בו. הרגשתי רטיבות בלחיי, ולכן הנחתי את ידי על לחי. אני בוכה. לא בכיתי כבר מלא זמן. הבנתי שאין לי על מה לבכות כי הפנימייה הזאת חרא. הבית ספר הזה חרא, המורות כאן חרא, התלמידים כאן חרא, הכל כאן חרא.

חוץ מכריסטיאן, שלפחות הוא היחיד שגרם לי לצחוק או לחייך. אבל אם אני איתו אז אני נחשבת לפרוצה? זולה? למה היא התכוונה באמירה שלה? אם זאת הכוונה, אז אני לא רוצה את זה. ואם זה אומר להתרחק ממנו, אז אני אתרחק.

ככה לפחות המוח שלי אומר. אבל מה הלב רוצה? לזה אין לי תשובה. נשארתי לשבת על הספסל עד ששמעתי קול בכריזה. "אמור סוארס, נא להגיע אל משרד המנהל." שמעתי את קולו של המנהל קורא לי. נאנחתי ונגבתי את דמעותיי. בטח המורה המלשינה הזאת, אמרה למנהל מה אמרתי לה.

קמתי מהספסל ולקחתי את תיקי, הולכת אל משרד המנהל. כאשר נכנסתי אל המשרד שלו, הופתעתי לראות את כריסטיאן יושב מול המנהל ומול המורה לספרות, עומדת לצידו. התיישבתי בכיסא הפנוי על יד כריסטיאן ולא הצלחתי להבין מה קורה פה.

"אז שמעתי על מה שקרה בכיתה לפני כמה דקות," המנהל מתחיל לדבר והמורה עומדת לצידו עם חיוך. "והייתי רוצה לדבר עם שניכם." הוא הוסיף לדבריו. "אין על מה לדבר. לא קורה שום דבר ביני ולבין אמור." כריסטיאן אומר כשעל פניו מבט אדיש. המבט האדיש שלו ואמירתו, זה צבט לי בלב קצת. "כריסטיאן, אני בטוח שג'ייד לא סתם אומרת דברים."

המנהל אומר וגלגלתי את עיניי. אני עדיין חושבת שהיא חנפנית. "אז היא מדמיינת," כריסטיאן השיב עצבני. "היא בטוח מדמיינת," החלטתי להתערב בשיחה. "כריסטיאן רק עזר לי במהלך כל החודש הזה בתור המחנך שלי, בגלל הנקע בקרסול. אין שום דבר מעבר."

שלושתם הסתכלו עליי המומים. המנהל נאנח ופתח את פיו בכדי לדבר. "אני מבין, לכן אני חושב שנסגור את זה כאן. ג'ייד את יכולה לחזור ללמד." הוא אמר לה וחייכתי חיוך ניצחון. היא יצאה מהמשרד מבלי לומר דבר. אז מי ניצח עכשיו? "דרך אגב, סיימתם לנקות את האולם?" המנהל שאל.