השיעור נגמר ואני נשארתי לשבת על הכיסא משום שאין לי כוח לזוז יותר עם הקביים. בינתיים כולם קמים, אך כניסתו של כריסטיאן עוצרת את כולם מלצאת מהכיתה. "שבו רגע, אני רוצה לדבר איתכם." ביקש וכולם התיישבו והקשיבו בריכוז. "אז כמו ששמתם לב, קמרון לא נמצא כבר כמה ימים בכיתה ואף לא בחדרו. אני מבין שחלקכם מסוקרנים ולא מפסיקים לשאול שאלות, אז לכן אני כאן בכדי לספר לכם."
הוא מתחיל לספר ושקט שורר את הכיתה. "במהלך השבוע הקודם, היה וויכוח בין דן המנהל, לבין אישתו, שאתם לפעמים רואים אותה מסתובבת ולבין ג'וזפין. מי שלא יודע היא הפסיכולוגית בפנימייה." הוא ממשיך והבנתי מה עומד לקרות.
"התוצאה של הוויכוח הזה עקב מקרה שקרה בעבר, היא החלטה, וההחלטה היא שקמרון עזב למספר שבועות את הפנימייה," ברגע שאמר זאת כל התלמידים התקיפו בשאלות. "תנו לי לסיים," כריסטיאן ביקש וכולם השתתקו. "קמרון עשה טעות לפני כמה זמן והטעות הזאת עלתה לו ביוקר. הוא קיבל אזהרות, וכדי שמקרה שכזה לא יחזור על עצמו, הם החליטו לשלוח את קמרון למקום מסוים, שאני לא מתכוון להגיד לכם, אבל רק שתדעו שהוא נשלח לשם לכמה שבועות, ולאחר מכן יחזור לכאן."
לאחר שכריסטיאן סיים את הסברו, הוא שיחרר את הכיתה לחופשי. אני נשארתי לשבת וכריסטיאן ניגש אליי. "קחי, אלו הכדורים לשיפור הדלקת. את צריכה לקחת אותם פעם ביום, מתי שתחליטי." הוא אמר לי והושיט לידי את הכדורים. "תודה." אמרתי לו ובתגובה הוא הנהן ויצא מהכיתה.
הכנסתי את הקופסה לתיק ונשענתי על ידיי בעייפות. טוב, נישאר כאן עד שההפסקה תיגמר. לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות. לאחר עשר דקות, הצלצול נשמע וכולם החלו לחזור לכיתות. אך במקום המורה נכנס המנהל.
"יש לי הודעה קטנה להודיע לכם," עוד אחת? מה הפעם? "זוכרים את נשף החורף שאמור להתקיים בקרוב?" שאל וכולם הנהנו. "אז חוץ מהתפקיד של כל כיתה, אני והצוות המורים החלטנו שגם תוכלו לבחור מתנדב אחד, שישיר בנשף. אבל רק אחד." הממשיך וקולות צהלה נשמעו ברחבי הכיתה.
"אז לכן, אתם אוספים עכשיו את הדברים שלכם, והולכים אל כיתת המוזיקה. שם ליליאן תחכה לכם." הוא סיים את דבריו ובזאת יצא מהכיתה. התחלתי להכניס את דבריי לתוך תיקי, ולאחר מכן הרמתי את הקביים, מסתובבת עם כל גופי לצד וקמה בזהירות. סידרתי את הקביים ושלחתי את ידי והרמתי את תיקי, שמה אותו על גבי, משתדלת שלא ליפול.
לאחר שסיימתי התחלתי להתקדם, נשארת אחרונה מכולם. עקבתי אחר עדר התלמידים והגעתי בהצלחה לכיתת המוזיקה. נכנסתי לתוך הכיתה והתיישבתי בזהירות על יד הדלת, בפינה, כשאני מניכה את הקביים מאחוריי הכיסא. "טוב, חברים. כיף לפגוש אתכם,"
ליליאן, אני מניחה אמרה בחיוך בזמן שהיא מביטה בכולם. כולל בי, והאמת היא שלא אהבתי את המבט שלה כל כך. כנראה משום שלא ידעתי איך לפרש אותו. "אז כמו שאתם יודעים, אחד מכם ישתתף בנשף וישיר מול כולם. לכן, אני רוצה שכל אחד יכתוב שיר ויבצע אותו מולי כאודישן. כמובן שזה רק למי שרוצה, אני לא מכריחה אף אחד." היא אמרה בחיוך.
יופי, אני ממש לא עומדת להשתתף. "מי שרוצה להשתתף, שיוציא עכשיו דף ויתחיל לכתוב שיר." היא הוסיפה וחלק מהבנות עשו כדרישתה. "ליליאן," אחת הבנות, שאיני יודעת את שמה, פנתה אליה. "כן, קייט." היא ענתה. אז קוראים לה קייט.
דווקא מתאים לה, לשיער הבלונדיני הארוך שלה, לעיניה הכחולות, לכמות האיפור הענקית שיש לה על פניה, ועל לבושה הבכלל לא צנוע. אבל טוב, זאת דעתי, לכו תדעו אולי יש כאלה שכן אוהבים את זה. "אבל אם לא נצליח לכתוב שיר?"
היא שאלה בקול הצפצפני שלה. "אז תביאו לי שיר שלא אתם כתבתם. אני רוצה שתכתבו שיר כדי שזה יבוא מהלב שלכם וכך יהיה לכם יותר קל לבצע אותו." היא השיבה וקייט הנהנה בהבנה, וחזרה להביט בדף. נהיה שקט, עד שקול פנה אליי. "אמור, נכון?" ליליאן פתאום נעמדה מולי בחיוכה הרחב.
"כן," השבתי. "למה שלא תנסי לכתוב גם שיר?" היא שאלה ופרצתי בצחוק מולה. "אני? לא תודה." אמרתי וקיוויתי בליבי שהיא תעזוב אותי לנפשי. "למה לא?" היא שאלה ובמהרה היא לקחה כיסא והתיישבה מולי. "תקשיבי, היה יום אחד, שבו שמעתי אותך שרה,"
היא עצרה לדקה ואז המשיכה. "כן, אני זוכרת. את ישבת על הספסל ושרת לעצמך. יש לך קול מדהים, הייתי רוצה שתנסי לכתוב שיר ושתבואי לאודישנים." היא הוסיפה והנדתי את ראשי לשלילה. "אני לא יודעת לכתוב שיר," אמרתי לה.
אם כבר להשתתף, אז לפחות שיהיה לי שיר מוכן. "אז את יודעת מה? יש לי אוסף שירים שאני מביאה לתלמידים שלי בשיעורים. אני אביא לך שיר ואת תשתתפי באודישנים?" שאלה והתלבטתי לכמה דקות.
"בסדר," הסכמתי לבסוף. "מעולה, הנה בואי נחפש לך עכשיו." היא אמרה והלכה אל תיקה, מוציאה משם חוברת מלאה בדפים. היא חזרה אליי והתיישבה על הכיסא, מוציאה משמרדף חבילת דפים. "בואי נראה מה יש לנו פה," היא מלמלה והחלה לדפדף בדפים. "הנה!" היא קראה בשמחה. "זה שיר מתורגם, אני חושבת שתאהבי אותו." היא הוסיפה והושיטה לי את הדף עם המילים.
'אני רוצה לצעוק: אני אוהבת אותך' מעניין. התחלתי לקרוא ברפרוף את המילים והנהנתי בחיוב. "אני אוהבת את השיר." אמרתי לה והיא חייכה אליי בשמחה. "מעולה, אחכה לך באודישנים." אמרה וקמה מהכיסא, הולכת אל שאר הבנות שביקשו ממנה עזרה.
חזרתי להסתכל שוב על המילים והפעם קראתי עם חיוך. אולי לשם שינוי הפעם יחשבו עליי משהו אחר, ולא ישפטו אותי לפי העבר שלי. למרות שאני לא כל כך מצפה לשינוי הזה, אבל מי יודע? אולי הוא יבוא.
למרות שבמחשבה שנייה, עדיף שלא אצפה לכלום. גודל הציפייה כגודל האכזבה. עדיף לי פשוט לא לצפות מהם למשהו. כן, עדיף ככה. כרגע, אני צריכה להתרכז בשיר, שאותו אני אוהבת ואני אפילו לא יודעת למה.
____
פרק גם בלי אקשן או משהו... ולכן הפרק הבא יעלה ממש בקרוב, כפיצוי על החוסר אקשן בשני הפרקים האחרונים. אבל אל תדאגו, האקשן הזה יבוא. הוא יגיע ממש בקרוב.
YOU ARE READING
Forbidden Love
Romance"היה בנינו משהו, ונקשרתי אליך. אבל מפה אני ממשיכה בלעדייך, כי מה שהיה בינינו הוא בלתי אפשרי." "את יודעת שזה לא נכון... ואני לא ציפיתי שזה יקרה. לא תכננתי את זה ואני בטוח שגם את. אבל מה לעשות, אנחנו לא יכולים לבחור במי להתאהב, אלו הרגשות שלנו ואין ל...
