Forbidden Love

פרק 8

"מזל טוב!" הרמתי את ראשי במהירות כתוצאה מהבהלה ונתקעתי בראשה של קרוליין. "אח, זה כאב." היא משפשפת את מצחה ומתרחקת ממני טיפה. אני מתיישבת ומזיזה את שערי מעיניי. "מה קרה?" אני שואלת ומהפהקת לאחר מכן. "ציפור קטנה לחשה לי שיש לך היום יום הולדת." היא משיבה בחיוך. "כן..." אני ממלמלת וחוזרת לשכב. "קומי," קרוליין מנערת אותי.

"יש לי אישור יציאה מאבא שלי לשתינו. אנחנו יוצאות בעוד כמה דקות." היא אומרת כשהיא מפילה אותי על הרצפה. "איה, זה כאב." אני רוטנת בעצבים ומשפשפת את מקום הפגיעה. "כן, מה שתגידי. קדימה תתחילי להתארגן." אני מגלגלת את עיניי וקמה מן הרצפה, ישר אל הארון שלנו.

אני פותחת את הדלת ומוציאה סתם מכנס וחולצה. כשאני מסתובבת אני רואה שקרוליין כבר לא כאן, ומחליטה לנצל את ההזמנות הזאת כדי להתלבש. אני משחילה את רגליי לתוך המכנסיים השחורים בגזרה הגבוהה ומבחינה שלקחתי סריג לבן וחלק.

אני מכניסה חזרה את הסריג לארון ומוציאה חולצה רגילה. "מה את חושבת שאת עושה?" קרוליין שואלת אותי כאשר היא חוטפת ממני את החולצה. אני מביטה בה בחוסר הבנה ומחכה שתחזיר לי את החולצה. "את לא לובשת את זה," היא אומרת כשהיא מצביעה על החולצה. "את לובשת את זה." היא מוסיפה ומוציאה מן הארון את הסריג הלבן שהוצאתי מקודם.

היא חוסמת לי את הכניסה לארון ואני מחליטה לוותר וללבוש את הסריג. "מה?" היא שואלת לאחר שאני מסתכלת עליה. "תסתובבי אם את רוצה שאלבש את הסריג." אני משיבה לה והיא מסתובבת עם פניה לכיוון הארון. אני מורידה את החולצה שלבשתי ושמה במקומה את הסריג.

אני מודיעה לקרוליין שהיא יכולה להסתובב חזרה וכאשר אני מסיימת לנעול את נעליי אנחנו יוצאות מהחדר. "לאן הולכים?" אני שואלת כשאנחנו יורדות במדרגות לכיוון רחבת הכניסה. "הפתעה." אני מגלגלת את עיניי מתשובתה. אני שונאת הפתעות.

אנחנו מתקדמות לכיוון דלת הכניסה עד שקרוליין נעצרת כתוצאה מקריאה בשמה וגורמת לי לעצור גם כן. כריס צעק מקודם את שמה ועכשיו הוא מתקרב אלינו. הוא נעצר מולה והביט בשתינו. "את יכולה לבוא רגע?" הוא שואל אותה והיא מהנהנת בחיוב. היא הולכת לצד איתו ומשאירה אותי לחכות לה שתסיים לדבר איתו.

הם התחילו לדבר, ובמהלך שיחתם עיניו הביטו בשלי, ומיד לאחר מכם חזרו להביט בקרוליין. לאחר שהם סיימו את השיחה, קרוליין מתקרבת אליי במבט שלא יכולתי לפרש. "מה קרה?" אני שואלת אותה כאשר היא פותחת את הדלת. "לא קרה כלום, סתם דיברנו על הנשף שמתקרב. אבל מה שאנחנו צריכות להתרכז בו באמת, הוא שהיום את בת שש עשרה!"

אני נאנחת ואנחנו יוצאות החוצה, אל הקור. קרוליין מתקדמת כשאני מאחוריה ומנסה להבין אם עצמי למה הסכמתי לכל זה. "לאן הולכים?" אני לא יכולה ללכת סתם ככה ועוד לא לדעת לאן אני הולכת. זה מוציא אותי מדעתי. "אמור, סתמי." אני מבינה שהיא לא רוצה לומר לי ולכן ממשיכה ללכת לצידה ללא שאלות.