הטבע שבי 2

פרק 1

נקודת מבט אביאל:

מאז שאני ילד, הסתכלו עלי המבוגרים ואמרו, ״אביאל אתה נועדת
להצלחה.״
הסתכלתי עליהם בחיוך ואמרתי, ״אני יודע.״
תמיד היית הילד הזה, שרצו להיות סביבו.
הילד הזה שיכל לעשות מה שהוא רוצה בלי לתת דין וחשבון.
הילד הזה ששם זין על כל העולם.
על נשים וגברים כאחד.
היום האישה שלו החזירה לו כפליים.
אז מי אמר שאין דבר כזה קארמה?

אני לא יודע להסביר את ההרגשה, איך הכל נהרס.
בשבריר שניה היא הצליחה לשבור את הלב שלי, להרוס אותי נפשית ומנטלית.
היא לקחה ממני את כל הכוחות שהיו לי. את כל החוזק שלי.
עקרה ממני את הלב שלי.

אני יושב בספה בסלון כבר שעה, בוהה בקיר. בספה ששכבתי איתה לילות כימים. בבית שעשיתי אותה שלי כל לילה.
עשיתי איתה אהבה כמו שלא עשיתי מעולם והתפללתי שלא תעזוב אותי לעולם, כי התמכרתי להרגשה שלה.
כנראה שהתפילות שלי לא מתקבלות בשמיים.
בבית הזה, שאהבתי את האישה הזאת כמו שלא אהבתי אף אחת מעולם, הענקתי לה אהבה שלא הענקתי לאף אחת אחרת.
אני מזיל דמעות של כאב.
דמעות שמעולם לא בכיתי בגלל אישה.
האישה היחידה בחיי שבגללה העזתי להוריד דמעה מעיניי.
אני מרגיש שבור.
הלוואי שיכולתי לשנוא אותה, רק לפני שעה היינו רגע לפני לעשות אהבה.
נתתי לה להרגיש כמה אני אוהב אותה, כמה אני מתגעגע אליה, כמה אני שמח לחזור הביתה ולראות אותה, לטעום אותה.
פעם ראשונה בחיי שאני שמח לחזור הביתה, שאני מייחל לרגע שאני אבוא ואראה אותה, אריח את הריח שלה. אשמח את הצחוק שלה אני ממהר הביתה כל יום,מעבודה,מאימון,רק כדי להיות איתה.
אני באמת רוצה לשנוא אותה כל החיים,אבל אני לא יכול.

אני יודע,לא משנה כמה ארצה לשנוא אותה,כמה אתאמץ בשביל זה.
לעולם לא אצליח.

אני מסתכל סביבי,הבית שלי מבולגן בדיוק כמו הלב שלי.שבור כמו הלב שלי.
אני מוציא את המפתחות מהכיס שלי.
המפתחות שהיו אמורים לפתוח את הבית החדש שלי ושל דניאל.
אני זורק את המפתחות האלה לקיר.
אני אמכור את הבית הזה.אני לא רוצה שום זכר למה שקשור אליה.
שום דבר שלה לא ישאר בסביבה שלי.

קמתי מהספה והלכתי לעבר המראה.אני מסתכל על עצמי.מניח את שתי ידיי על המראה.ומביט בעיניי הזועמות.
לא מגיע לזונה הזאת שאהיה הרוס בגללה,לא מגיע לה את הדמעות שלי.
לא מגיע לה אותי.
ידעתי שהיא תהרוס אותי,ובכל זאת הלכתי אחרי הסכנה.
התאהבתי בה,התאהבתי בה עד כדי מוות.רציתי להאמין שהיא תהיה שלי לכל החיים.שנבנה עולם חדש וטהור משל עצמנו.נקי מטעויות.

אני מסתכל על הבית שלי.
מבולגן.
מבולגן כמו הלב שלי.
פתאום אתה מבין,שהקשר הזה היה סתם.
לחינם.
היא לא אהבה אותי כמו שאני אוהב אותה.היא לא שמרה לי אמונים כמו שאני שמרתי לה.
אני מודה,אני אדם חרא.
אני יודע את זה טוב מאוד.
הייתי חרא אפילו איתה,וכל זה כי רציתי להיות איתה.
כי מהרגע הראשון היה לי רגש ולוּ הכי קטן אליה.
לא ידעתי איפה אני נמצא בחיים כשפגשתי אותה מבחינת רגשות.
הלב שלי היה ריק.
מה שהיה,זה נשים מזדמנות.
ואז היא הגיעה לחיים שלי,האהבה הראשונה והגדולה.
זאת שחשבתי שאבנה איתה את החיים שלי.
היום בכיתי בגללה.