הטבע שבי 2

פרק 20

נקודת מבט דניאל:

אני מסתכלת על השקיעה בחוף הים של אשדוד.מסתכלת על השעון ומרגישה את הדמעות עולות מעמקי נשמתי.
עבר שבועיים וחצי מאז שסבתא שלי נפטרה.יקח לי עוד המון זמן לעכל את זה.המון זמן להבין שחלק ענק מהחיים שלי הלך ביחד איתה.היא הייתה האישה הכי טובה בעולם.לבבית,חמה,אמיתית,הדור של פעם.שלא משנה כמה קושי היא עברה בחיים והיא עברה המון,היא חייכה תמיד ואמרה שרק האמונה מביאה את השלווה.אני זוכרת את היום שהגעתי לבית חולים,היא הסתכלה עלי עם עיניים חמות ותשושות בקושי הצליחה להרים את ידי אבל הרימה וקירבה לשפתייה ונישקה את היד שלי,דמעות זלגו מעיניי וישר קירבתי את ידה ללב שלי וחיבקתי אותה חזק,רגעים אחרונים להרגיש אותה.
היא הסתכלה עלי שניות ארוכות עד שהיא אמרה לי,״תהיי מאושרת,אני יודעת שתהיי מאושרת.״ היא לא אמרה יותר מידי.אבל המילים האלו חקוקות לי בראש לכל החיים.אני אתגעגע אליה מאוד,היא תמיד תהיה חלק מהלב שלי,אני יודעת שהיא תכוון אותי נכון בחיים.אני יודעת שהיא תיתן לי יד ולא תעזוב אותי.אני יודעת את זה.
אני יודעת שהדרך חיים שלה תכוון אותי יותר.
ואני תמיד אזכור אותה ואת החיוך שלה כקמע בחיים שלי.
אני מסתכלת על השעון שוב ומרגישה איך רגעים חסרי סבלנות עולים בי.איפה הוא? וממש רגע לפני שאני מתייאשת ומתכוננת ללכת אני מסתכלת מימיני ורואה אותו מגיע בהליכות מהירות.אני מקווה שיש לו הסבר מאוד טוב לאיחור האופנתי שלו.

שיערו החום מסודר היטב ועיניו החומות דבש מביטות בי במבוכה או בושה על זה שהוא איחר לי כל כך הרבה זמן ,אני מחכה לו כמעט 40 דקות.
״סליחה שחיכית לי ,הייתה לי פגישה חשובה שלא הצלחתי לבטל אותה,למה רצית להפגש כאן?״
אני נושמת אוויר של הקלה שהוא סוף סוף פה.אני רציתי להפגש כאן כי ידעתי שמה שיקרה אני צריכה לנשום כמה שיותר אוויר נקי כשאני אספר את זה.אני ידעתי שאני לא אוכל לשבת במקום סגור ולדבר על זה.

״זה הכי טוב כאן,״אני ממלמלת בשקט והוא מרים את גבו,מעביר את ידו בעורפו ואז אומר,״ אני אתן לך אז עוד קצת להמתין ואני אלך להביא לנו לשתות משהו פה קרוב,מה את רוצה?״
אני אומרת שאני רוצה רק מים הוא מהנהנן בראשו ואז הולך.זה נותן לי עוד כמה דקות של רווחה כדי להבין איך אני מתחילה את הדברים ,איך אני מסיימת,איך אני סוגרת את זה.הכל מהכל.
אלוהים תעזור לי.
אני מפחדת מהתגובה שלו.
אבל אני יודעת שאני אתגבר על זה.
התגברתי על המון דברים ביני לבינו,אני אתגבר גם על זה.

ואז הוא חוזר,הלב שלי מתקתק בלי סוף אבל אני מנסה להראות שאני בסדר.כל השבועיים וחצי האלו שאני בארץ בקושי דיברנו,הוא היה מאוד עסוק בעבודה שלו ובכדורגלאבל הוא היה בהלוויה והוא הגיע לנחם את המשפחה שלי והוא בערבים תמיד התקשר ושאל איך אני,אך לא מעבר.הוא כן עזר לאבא שלי המון עם הארגונים ואבא שלי מאוד העריך את זה והודה לו על כך.וגם אני מאוד מעריכה את זה,זה בכלל לא מובן מאליו.אבל לא יצא לנו להפגש,זאת הפעם הראשונה שאני והוא נפגשים לבד,זה אינטימי מידי ,זה אני והוא.ולהגיד שאני לא מתרגשת?אני כן.אבל זה ריגושים אחרים,משהו שאני לא יודעת לשים עליו אצבע.אבל באתי מוכנה לזה.