הטבע שבי 2

פרק 6.

נקודת מבט דניאל:

זה בוקר הכי קשה שלי מכל הבקרים לאחר הפרידה מאביאל.
לאחר השקר הגדול שלי.
לאחר שהעזתי לשקר במצח נחושה.
כל כך הרבה שקרים,מזימות,אומללות,רשע ,רוע ,בחיים שלי.
אני לא יודעת לאן חיי יובילו,אבל כרגע זה מרגיש שכלום לא טוב.
אני מנסה להתפס בפיסה אופטימית אחת,ולא מוצאת.

אני בוהה בתקרה בחדר שלי.
חושבת על מכלול החיים שלי,מהילדות עד היום.
תמיד הייתי מרדנית,הייתי אוהבת אתגרים,הייתי אוהבת לשגע אפילו את עצמי,לא רק את כולם,הייתי תמיד רוצה לעשות מה שאני רוצה.לא היה אכפת לי אם זה פוגע באחרים,אם זה משפיל אותם,פשוט לא היה אכפת לי.
והכי עצוב,שלא היה אכפת לי מהמשפחה שלי.
מאבא ואמא שלי שעברו דרך לא פשוטה איתי.
המכה הכי גדולה שקיבלתי זה היה עם אייל.
זאת הכאפה הכי גדולה שקרתה לי,הכאפה שהעירה אותי.
כשהייתי בין חיים ומוות,שם באבטיה בבית שלי,הבטחתי לעצמי הרבה הבטחות.
את רובם אפילו לא קיימתי,וזה חרד לי.
כל כך רציתי להשתנות,הייתי חייבת את השינוי הזה,הרגשתי מקוללת,הרגשתי שהטבע שבי זה טבע שיותר גרוע מהוריקן.
רציתי לנשום אוויר נקי,רציתי חופש.

עבר כמעט חודש.אני עדיין תקועה.פה באשדוד.בלי עבודה.בלי תואר.בלי כל החלומות שחלמתי לעצמי.
בלי אהבה.
בלי כלום.
ההרגשה של הבדידות מורגשת יותר מתמיד.
הדבר היחידי שמשמח אותי ולו במעט,שאייל לא בארץ.הוא טס לפני שלושה שבועות לניו יורק לעסקים.
בפעם האחרונה שראיתי אותו היה לנו מריבה ענקית,צעקתי,קיללתי,שברתי,כל כך נמאס לי.
אני מרגישה שבתקופה הזאת אני פקעת עצבים אחת גדולה.
זה כיאלו להכניס בי מחט וכל העצבים שלי יתפוצצו.

מאז לא ראיתי אותו.
הוא הבטיח שאם אספר לאביאל את האמת הוא יהרוס לי את החיים.
האמת?אני כבר לא יודעת איך ניתן להרוס אותם.
הם הרוסים גם בלי העזרה שלו.
אני לבד.ממש לבד.אני לא עובדת.לא עושה כלום עם החיים שלי.המקום היחידי שתופס את היום שלי זה הבית.החדר שלי.המיטה שלי.
אם פעם בתקופות קשות שכאלה הייתי מוצאת את הנחמה שלי בלצאת ולבלות,היום אני מוצאת אותה בחדר,רצוי עם דלת נעולה שלא משנה כמה ידפקו עליה אני לא אענה.

השעה כבר 7 בערב.לא עשיתי יותר מידי היום.קמתי בבוקר,שתיתי נס,בקושי אכלתי,עליתי לחדר,וככה רוטינה חוזרת.
מתחיל להאמס לי.
אז אני יורדת למטה לסלון,אבא שלי ואחי,דוד שלי ושתי חברים של אחי יושבים בסלון עם צעיף של מכבי תל אביב.

הלב שלי צובר פעימות בשבריר שניה.
אני מבינה שהם הולכים לראות משחק.זה צורם לי בכל חלקי הגוף.הלוואי שהייתי יכולה להגיד להם לכבות את הטלוויזיה,אבל אין לי זכות כזאת,זכותם לראות מה שהם רוצים,מצד אחד אני יכולה לעלות
לחדר ולהסגר שם,מצד שני אני מרגישה כבר חנוקה,אני מרגישה שמיציתי את כל ההסגר הנוראי הזה בחדר והדיכאון ששרה עלי,אני חייבת לנשום אוויר,אני חייבת לסלול לעצמי מסלול חיים חדש.
הדבר הראשון שאתחיל ממנו,זה קודם לצאת מהחדר.