כמו אחות קטנה, או קצת יותר מזה

פרק 1

-פרק 1 , דניאל

לפני 4 שנים -

היי, קוראים לי דניאל .
רק דניאל .
בלי שם משפחה או משהו, אני פשוט דניאל .
ואני גם לא יודע מי אני.

התעוררתי לעוד בוקר קר. החדר היה חשוך, וכל המיטות של שאר הילדים כבר היו מאורגנות .
פקחתי את עיניי בעדינות, החדר היה גם כך חשוך אז שום עור לא נכנס לעיניי .
הורדתי את השמכה המאובקת ממני , ןקמתי להתארגן .
לבשתי את הבגדים החומים הרגילים של בית היתומים , ויצאתי מהחדר.
הלכתי לשולחן אוכל, האוכל היה כבר מוגש, כמה מלפפונים, עגבניות ולחם יבש שילדים בתוכניות המטבח הכינו .
התיישבתי עם,כולם והתחלנו לאכול .
אף אחד לא דיבר, לא אמר מילה.
שיחקתי עם העגבנייה והמלפפון שהיו לי בצלחת, לא היה לי תאבון .
היום זה היום הכי גרוע בחיים שלי.
היום שבו ננטשתי, היום שבו הגעתי לפה. ילדים אחרים קוראים ליום הזה "יום הולדת" אני חיי בבית יתומים ? לביטוי "יום הולדת" אין משמעות כל כך טובה . יש כאלה שזה היום שבו ננטשו, ויש כאלה שבכלל לא יודעים מתי היום הולדת שלהם. אז למה אני מצפה שיגידו לי מזל טוב ? על מה ? על זה שהיום ננטשתי ? כי אם כן, זה היה היום הגרוע ביותר בחיי.
אחרי שגמרנו לאכול כל אחד פנה לעיסוקיו .
אנחנו לא לומדים בבית ספר .
קיוויתי שלפחות היום יהיה לנו יום חופשי .
כשאף אחד לא הסתכל , הלכתי לספרייה בשקט .
נכנסתי לחדר המאובק שיש בו כמה ספרים ונקרא: "הספרייה"
אף אחד כבר כמעט לא נכנס לפה. אסור להכנס לפה . מנהלי הבית יתומים טוענים שזה: "יסיח את דעתינו ממטרתינו"
המטרה שלהם יותר נכון .
פתחתי את הספר שאני אוהב, והתחלתי לקרוא .
בדרך כלל אני לומד פה בלי שהם יודעים, בתקווה שיום אחד אולי אני אצליח להשתלב בעולם שלנו , ולצאת מהמקום הזה .
אבל היום זה היום הולדת שלי .
היום הכי גרוע בחיים שלי .
אבל מה עושים עם הימים הכי גרועים ? הופכים אותם לטובים יותר .
לכן היום אני אקרא את הספר שאני אוהב , ולא אלמד יותר .
חשבתי ופתחתי את הספר .
אחרי שקראתי הרבה עמודים, נזכרתי שהשארתי לי קצת כסף מוחבא פה .
"היום זה בדיוק היום להשתמש בו" אמרתי לעצמי .
אני יהפוך את היום הזה, מהיום הכי גרוע ליום הכי טוב . לא משנה אם אני אסתבך אחר כך . אני צריך זכרונות טובים מהיום הזה .
חפשתי בין המדפים את הספר : "מבוך הצללים" שידעתי שאף אחד לא נוגע בו . אחרי שמצאתי אותו, הוצאתי את הספר המאובק עם הכריכה הגדולה העבה וניערתי אותו .
אחר כך, פתחתי אותו וגל של אבק יצא ממנו, וגרם לי להשתעל אבל ממש השתדלתי להפסיק. שלא יתפסו אותי.
הוצאתי את השטרות שהיו בפנים ויצרתי מהחדר.

----------------------------------------------------------יצאתי מחוץ לבית .
מה אני הולך לעשות ?
יש כל כך הרבה דברים שרציתי לעשות, אני לא יודע מאיפה להתחיל .
למשל, תמיד רציתי ללכת לסרט . או למסעדה. והייתי שמח גם ללכת לקנות לי איזה משהו ללבוש, כדי שאני לא כל פעם יצתרך ללבוש את הבגד של בית היתומים, ואז אנשים יתחילו לרחם עליי.
הלכתי ברחוב שאני מכיר כל כך טוב, עד שהגעתי לקניון .
נכנסתי, המוני אנשים התהלכו .
ראיתי כמה ילדים עם הוריים, וגל של קנאה תפס אותי.
היום הייתי צריך לחגוג עם המשפחה שלי, עם ההורים שלי.
היום היה אמור להיות יום כל כך מאושר, אם לא הייתי ננטש .
היום זה היום הכי נורא בחיים שלי. היום זה היום שבו איבדתי את הסיכוי להיות ילד רגיל .
וזה גם היום בו נולדתי
בדרך כלל, בימי הולדת האחרים שלי, הייתי פשוט נשאר בבית היתומים ומתנהג כאילו זה יום אבל. אבל היום, יש לי חשק להפוך את היום הזה, שאני כל כך שונא , ליום טוב .
להיות ילד רגיל ליום אחד .
נעמדתי בתור קופה של הסרט, כמה אנשים הסתכלו עליי במבט מרחם, ואחרים הסתכלו עליי והתלחששו.
אני שונא את זה . שאני יוצא מבית היתומים כולם מרחמים עליי, מסתכלים עליי . אני ממש שונא את זה . זה שהם עושים את זה ממש לא עוזר, להפך . זה רק גורם לי לא לרצות לצאת, כי אם אני יוצא מחוץ לבית היתומים כולם יתחילו לרכל על 'הילד המסכן מבית היתומים' ואני לא רוצה את זה, לא צריך את זה .
ההורים שלי נטשו אותי וזהו. הם לא רצו אותי, ואני לא הולך לבכות את זה כי הם לא שווים את זה .
מאחורי נעמדה ילדה מתולתלת, כשחיוך מרוח על פניה .
"נו אבא בוא כבר !" היא צעקה בכל מתוק, ולאחר כמה שניות הגיע גבר גבוה, עם חליפה שנעמד מאחורי .
תורי הגיע .
"על איזה סרטים את ממליצה ?" שאלתי את מי שעמדה בקופה .
"איזה ז׳אנר אתה אוהב ?" היא שאלה.
"ז׳אנר ? לא משנה לי, אני אוהב את כולם. על מה את ממליצה ?" שאלתי שוב . אין לי מושג איזה ז׳אנר אני אוהב, אף פעם לא יצא לי לראות הרבה סוגי ז׳אנרים .
היא אמרה לי כמה שמות של סרטים ו לבסוף בחרתי אחד, ונכנסתי לאולם . קניתי פופקורן ושתייה והתיישבתי .
סוף סוף אני בקולנוע. אז כך זה נראה. חשבתי והסתכלתי על כל המקומות שהיו , על המסך הענק ועל האנשים שהיו שם . כולם באו בקבוצות, עם חבריהם או הוריים . רק אני ישבתי שם לבד .
כולם נראו כמו ילדים רגילים לגמרי. כמו מה שאני רוצה להיות .
בלי ששמתי לב, ראיי את הילדה המתולתלת שעמדה מאחורי מיקום ישובה לידי, ומהצד השני שלה אבא שלה .
הסרט התחיל .
אני לא כל כך התרכזתי בסרט, התלהבתי מהמקום עצמו.
וגם קצת כאב לי לראות איך הילדה הזו יושבת עם אבא שלה, ושניהם צוחקים מהסרט . הייתי שמח ליום כיף כזה עם אבא שלי . טוב בעצם לא, עם אבא אחר . הייתי רוצה הורים אחרים, כי אני רוצה משפחה אבל לא אם ההורים שלי, כי הם נטשו אותי .
אחר כך היה הפסקה, האבא הלך והילדה נשארה לידי .
"שלום" היא אמרה לי .
"שלום" אמרתי לה חזרה"
"מה דעתך על הסרט ?" היא שאלה אותי .
"בסדר" אמרתי .
"איך קוראים לך ?" היא שאלה .
"דניאל" אמרתי .
"שם משפחה ?" היא שאלה .
"אין שם משפחה" אמרתי לה .
"מה זאת אומרת אין שם משפחה ? לכולם יש שם משפחה" היא אמרה .
"לי אין" אמרתי .
"טוב" היא אמרה והפנתה את ראשה למקום אחר.
"איפה אתה גר ?" היא שאלה אחרי כמה דקות והפנתה את ראשה אליי .
"בבית יתומים" אמרתי.
"באמת ?" היא שאלה.
"כן, באמת" אמרתי.
"טוב , למרות שלא שאלת קוראים לי שיר, שיר ישראלי" היא אמרה והושיטה את ידה . לא ידעתי מה אני אמור לעשות, אף פעם מישהו לא הפהין אליי כזאת חיבה . חייכתי ולחצתי את ידה.
אבא שלה חזר, אבל אנחנו כל הסרט המשכנו לדבר, וגיליתי שהשיר הזאת מאוד נחמדה. אולי, בפעם הראשונה בחיים שלי, מצאתי לי חברה .
טוב, אז זה היה היום הולדת הכי טוב שהיה לי. בגלל מה שקרה בהמשך ...
רציתי לנשות את היום הגרוע הזה, ובהחלט הצלחתי .

-אחרי ארבע שנים
האור נדלק .
"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לדניאל" שיר עמדה , מחזיקה עוגה , ללידה עמדו רן ותמר.
כולם פנו לנשק ולחבק אותי ואני חייכתי. היום לפני ארבע שנים, קרה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי .
אחרי שהיום הולדת שלי הייתה נוראית, קרה משהו ביום הולדת ה13 שלי ששינה את הכל.
ואני חייב למישהי ששינתה לי את הכל, את החיים שלי.

הייי
טוב אז זה הסיפור החדש שלי
בהמשך הסיפור יהיה כל מיני מעברי זמן שמספרים על דניאל, ועל הדברים שקרו לו,כדי שתוכלו להכיר אותו טוב יותר
זה הסיפור הראשון שאני כותבת את כל הסיפור מנקודת מבט של בן, נראה לי שזה יהיה קצת יותר מאתגר :)
טוב אז מקווה שאהבתן ❤