כמו אחות קטנה, או קצת יותר מזה

פרק 19

 -פרק 19
-עין שחורה

"רועי כהן" שיר התיישבה על יד שולחני, והגישה לי תקייה עם דפים מצורפים אליה. "מה זה?" שאלתי אותה, והסתכלתי על התיקייה.
"כל הפרטים על רועי." היא אמרה והסתכלתי על התיקייה.
"אתה בטוח שאתה רוצה לקרוא את זה? יש שם אולי כמה דברים שלא תאהב" היא אמרה.
"איך השגת את זה?" שאלתי מבלי לענות לשאלתה, ולקחתי את התקייה מידה.
"מה שקשרים יכולים לעשות היום" היא אמרה וחייכה. הסתכלתי על התיקייה.
"אני חושבת שכדאי שאני אצא. לא משנה מה תרצה לעשות, אני תומכת בך" היא אמרה ויצאה מהחדר. 

במשך שעה ישבתי ובהיתי בתקייה הזאת, תוהה מה לעשות. יכול להיות שמה שיהיה בפנים ישנה את כל מה שידעתי על רועי. ישנה את כל מה שחשבתי, את כל מה שהכרתי.
האם אני מוכן לעשות את זה? ביידים רועדות פתחתי את התקייה והתחלתי לקרוא את העמוד הראשון. 

"רועי כהן" הינו שם בדוי. שמו האמיתי הוא ג'ון קאי. 

קראתי את השורה הראשונה וכבר ראיתי שכל מה שידעתי התהפך. לא קוראים לו רועי בכלל.
אז מה עוד אני יכול לגלות עליו? אבל אני צריך לקרוא את זה, אני חייב. אני צריך לעשות את זה כדי לדעת מה באמת קרה שם. 

ג'ון קאי, הפושע הכי גדול באמריקה. הוא הבן של רוברט קאי. לרוברט קאי הייתה חברת פשע. הם היו סוחרים בשוק השחור, בכל מיני דברים שרק תרצו- היו מתעסקים בכל סוגי הפשע. מסמים ועד סחירת איברים פנימיים. הם היו מלווים כסף לאנשים, ואחר כך מרביצים להם ומתעללים בהם.
רוברט, אבא של קאי נרצח, על ידי המשטרה. מאז, ג'ון נשבע לנקום. 

עצרתי את מה שקראתי. רועי, זה שלימד אותי את כל מה שידעתי, בעצם היה שייך לכנופיית פשע שנוגדת את כל מה שהוא לימד אותי? זה נשמע לי ממש לא הגיוני. 

ג'ון עשה מעשיי טרור גדולים- הוא פוצץ תחנות משטרה, דקר שוטרים- ותמיד הצליח לצאת מהכל.
הוא פתח ארגון פשע נגד המשטרה- וזאת הייתה מטרתו. לחסל אותה. יש אנשים שלא יבינו איך זה הגיוני בכלל- כי הרי איך אפשר לחסל את המשטרה שיש באמריקה? אבל בשביל ג'ון שום דבר לא היה לא אפשרי. 

המשטרה רדפה אחריו, אך לא הצליחה לתפוס אותו. הוא תמיד היה נעלם בדרך קסם, אף אחד לא ידע לאן. יש כאלה שהיו בארגון פשע שלן, והעידו: "ג'ון היה צריך טיפול פסיכיאטרי.
הוא ראה את אבא שלו נרצח לו מול הפרצוף. יש לזה השפעה על החיים שלו" לבסוף, אחריי תקופה ארוכה של טרור, ג'ון נעלם. 

אף אחד לא ידע איפה הוא נמצא, לא שמעו יותר מהחבורה שלו.
גם לא נראו מעשי פשע, כאילו בלע את הארגון טרור שלו האדמה. הוא התנהג כמו משוגע- ויש שאומרים שהיה משוגע. הרופאים שלו, אמרו שהיתה לו בעיה שכלית קשה. 

הפסקתי לקרוא ונשמתי נשימה עמוקה. הסתכלתי על הדפים ועל המילים הכתובות על הדף בפחד.
איך זה הגיוני? שום דבר ממה שכתוב שם לא נראה לי נכון, או הגיוני.
רועי, או ג'ון, אני לא מבין כלום. כשאני חושב על זה, באמת היה לו קצת מבטא אמריקאי אבל... לא, זה לא הגיוני.
רועי כל כך לא היה בן אדם כזה. הוא היה בדיוק ההפך. 

קראתי לשיר, והיא נכנסה בפחד לחדר.
"מה קראת?" היא שאלה.
"זה לא הגיוני... מאיפה הבאת את זה? מה שכתוב פה, זה לא נכון. אני לא מבין איך מצאת את זה או מאיפה, אבל זה לא רועי..." אמרתי והתיישבתי בפינה של החדר. היא ניגשה אליי וחיבקה אותי.
"אני יודעת שזה קשה. אבל מה שכתוב פה זה נכון. אתה חייב לקרוא עד הסוף כדי להבין. כבר התחלת, לא תסיים עם זה? אין לך ברירה. אחרת כל החיים שלך תחייה בחוסר ידיעה, ותכעס על עצמך שלא סיימת לקרוא. אחר כך תבחר אם להאמין לזה או לא." היא אמרה, לקחה את הדף מידי והמשיכה לחבק אותי, ותוך כדי קראה: 

"עברו כמה שנים, אך אף אחד לא ידע לאן הוא נעלם. ג'ון נשאר בגדר תעלומה. במהלך השנים האלו, היה כמה פריצות למשטרה. אבל לא לקחו שום דבר חשוב. או כך לפחות המשטרה חשבה. היום, גילינו שנלקח מהמשטרה כל מיני חפצים קטנים חסרי ערך. אחר כך, הבאנו שהם מתחננים משהו הרבה יותר גדול." היא אמר הונעצרה כדי להסתכל עליי, ולראות שהכל בסדר. 

"לאט לאט החלו להעלם דברים. כמו ציורים של הילדים, או כל מיני דברים של פרטים אישיים. ואז, בלילה אחד, ב7.9- התרחשו המון פריצות. באותו שעה, בחמישים מקומות. בבתים של חברי המשטרה. 10 אנשים נכנסו לכל בית של שוטר, בעצם למשימת התאבדות. הם ירו לכל עבר במטרה להרוס, ולא היה אכפת להם להקריב את חייהם. אחרי שנבדקו כל הפריצות האלה, והמון גופות נהרגו, גם של נשים וילדים, התברר שג'ון וכנופייתו היו קשורים למקרה. הם לקחו כל מיני דברים על השוטרים וריגלו אחריהם בזכותם, כדי שיוכלו לארגן את המבצע הזה" היא עצרה. דמעות עלו בעיניי. אני יודע שזה לא נכון, זה לא יכול להיות נכון.
אבל כל כך קשה לי לשמוע שאומרים את כל זה על בן אדם כל כך טוב. על בן אדם שיכול לעשות רק טוב לאנשים, ולא לפגוע באף אחד. על בן אדם שבחיים לא היה עושה דבר כזה. 

"דניאל, הכל בסדר? אם אתה רוצה אני אפסיק, אם זה עושה לך רע. אתה כן צריך לסיים את זה, אבל לא חייב היום" היא אמרה ובמבטה נראה שהיא דואגת. 

"תמשיכי. אני רוצה לשמוע מה הזבלים האלה אומרים על רועי" אמרתי.
"דניאל, אני מבינה שזה קשה אבל... זו האמת" היא אמרה.
"זו ממש לא האמת. האנשים האלה, היו מתים להגיע לרמה של רועי. היו מתים להיות כמוהו. ובגלל זה הם כותבים את זה, מקנאה. כי הם אנשים רעים. לא כמו רועי." אמרתי. "תמשיכי" הוספתי והיא הסתכלה עליי במבט חושש והמשיכה לקרוא. 

המששטרה, הצליחה לתפוס את כנופייתו של ג'ון. הייתה בינהם שיחה קטנה, הם אלו אותו מדוע הוא ממשיך לפעול נגד המשטרה, אם הוא לא מבין שזה לא יעזור בכלום. ג'ון אמר שהוא מוכן למות בשביל שהמשטרה תיפול. הוא כל כך שנא אותה בגלל מה שקרה לאביו. פסיכולוגים, אמרו שבאיזה שהוא מקום הוא הרגיש אשם, וכדי להפיג את האשמה, הוא תקף את המשטרה." 

"באותו הלילה, קרא דבר נורא. הוא הספיק לירות באנשים, והייתה לו טיסה עוד בלילה הזה למדינה אחרת- ישראל. כי באיזה מקום עוד לא ימצאו אותו כמו כאן? לישראל היו מספיק בעיות, כך שהוא יוכל להמשיך לחיות כאן את חייו בשקט. אבל, זה לא הספיק. הוא ירה בשוטרים, והשאיר אותם חיים כדי שיראו את כל מה שהוא ואנשיו עשו. הוא שינה לגמריי את לבושו, את תסרוקו, עשה על גופו צלקות משונות." 

"ובאותו הלילה, הוא הביא כפיות ועיוור את עצמו" 

"מאז, הלילה השחור הזה, שהיה בשבילו ולא הותיר לו ברירה אלא להתעוור, קוראים לו 'עיו שחורה'."