כמו אחות קטנה, או קצת יותר מזה

פרק 16

-פרק 16

-מרפקים

האמת, שלהיות לא נחמד אל שיר קצת מייאש אותי.
וגם זה לא פייר בשבילה, אבל אין לי ברירה.
כי לי נמאס, נמאס לי להיות זה שנפגע בעולם שלכולם אכפת רק מעצמם.
זה העולם שאנחנו חיים בו, ואין מה לעשות- צריך להתאים את עצמך לעולם הזה. 

שיר דפקה לי בדלת.
"מה הזונה רוצה?" שאלתי והיא נכנסה בלי אישור.
עיניה היו שטופות מדמעות וכל איפורה נמרח. "דניאל, בבקשה, מה קרה לך ? אתה פוגע בי, באמת. אני לא מבינה מה קרה לך, איך השתנת כך. וזה כל כך כואב לי, שאתה מדבר אליי כך, בבקשה תסביר" היא אמרה.
"אני לא מבין מה אני בדיוק צריך להסביר. אני מתנהג לזונה כמו שמגיע שיתנהגו אליה" אמרתי, אני לא יודע מאיפה זה באלי. אף פעם לא ידעתי לענות, ובטח שלא לענות כך במטרה לפגוע באנשים שאני אוהב. אף פעם לא חשבתי שאני אעשה את זה לשיר. 

"עוד חודש היום הולדת שמונה עשרה שלי" אמרתי לה.
"כן אני זוכרת. מה, אתה מבקש ממני עכשיו שאני אקנה לך מתנה? מרוב הכסף שהרווחתי מלהיות זונה אני יכולה לקנות לך בית" היא אמרה בציניות.
"לא, את הנדבות שלך מזנות תשמרי לעצמך. אני בטוח שאת לא מרוויחה הרבה" אמרתי לה בהקנטה וראיתי כמה היא נפגעה ממני. כאב לי, אבל אני עוד אתרגל. באיזה שהוא מקום זה גם התחיל לשמח אותי, שאני מצליח. שיש לי 'מרפקים', מה שלא ידעתי שיש לי, ושאני אצליח להצליח בעולם הזה. 

"מה שרציתי להגיד, זה שעוד חודש אני אצמעי. מצאתי עבודה בבית קפה, כרגע זה לא מספיק אבל זה מספיק כדי שאני אוכל להשכיר לעצמי דירה קטנה" אמרתי.
"מה אתה רוצה להגיד בזה?" שיר שאלה. "מה כל כך קשה להבין? עוד חודש אני אעבור דירה ולא אצטרך יותר לגור בבית הזנות הזה" אמרתי, שיר הסתכלה עליי, פקצה בבכי ויצאה מחדרי בריצה. אני רק חייכתי לעצמי חיוך קטן. כן, לפגוע באנשים שפגעו בך באמת מרגיש טוב. 

"בוקר טוב, איש קטן" רועי העיר אותי.
"אנחנו הולכים לחפש את האישה הזאת שגנבת ממנה. איפה עשית את זה?" הוא שאל והובלתי אותו אל המקום.
על העמודים הכסופים היו תלויים שלטים, ועליהם כתוב באותיות שחורות גדולות: אבד ארנק עם כסף, המשמש לניתוח דחוף. אם מישהו מוצא, בבקשה להתקשר למספר הזה. הייתה מצורפת תמונה של הארנק, והוא היה הארנק שהחזקתי בידי. 

"אני חושב שזה ממש יום המזל שלנו" רועי אמר והוציא את הטלפון הישן שלו מהכיס, וחייג אל המספר. כעבור כמה דקות הוא אמר לי שהאישה בדרך לכאן, ושהיא נשמעה מאוד מתרגשת.

"רועי, אני רוצה ללכת, אני לא רוצה שהאישה הזאת תראה אותי כשאני אחזור, אני מתבייש" אמרתי.
"אני מבין אותך איש קטן. אבל אתה צריך להשאר ולהתנצל, גם אם זה מביך. אתה חייב לדעת לכפר על טעיויות ה שעשית. ובגלל זה אתה זה שהולך להחזיר לה את הארנק" הוא אמר ואני ראיתי את האשיה הזאת מרחוק. האישה הסתכלה עליי, מבולבלת. כי הרי אני זה שגנב ממנה את הארנק אתמול, והיום באתי להחזיר לה אותו?