כמו אחות קטנה, או קצת יותר מזה

פרק 14

-הילד מהרחוב-

שכבתי במיטה, חושב על כל מה שקרה ועל איך אני ממשיך מכאן. הכאב שהרגשתי היה כל כך עצום, הרגשתי אותו רק פעם אחרת בחיים שלי כשאיבדתי מישהו. וכאן באמת הרגשתי שאיבדתי אותה, איבדתי את שיר לתמיד.

שיר דפקה לי בפתח הדלת.
"מה ?" שאלתי והיא נכנסה.
"דניאל, מה שאתה חושב באמת חשוב לי. תגיד לי בבקשה מה הפריע לך במה שקרה" היא אמרה.
"אמרתי לך כבר הכל" אמרתי.
"נו דניאל אני לא רוצה להיות איתך בריב" היא אמרה.
"אנחנו לא בריב" אמרתי והתהפכתי לצד השני במיטה.
שיר הסתכלה עליי במבט מאוכזב ויצאה מהחדר. אני עצמתי את עיניי וניסיתי להרדם.

בבוקר, היא חיכתה לי ליד הדלת שנלך ביחד לבית ספר.
אבל אני פשוט יצאתי מבלי חהסתכל עליה והתחלתי ללכת לבד.

"מה קרה ? למה אנחנו לא הולכים ביחד כמו תמיד ?" היא השיגה אותי בריצה ושאלה.
"כי רציתי ללכת לבד בלי מישהי שתחפור לי כל הדרך על הפעם הראשונה שלה" אמרתי.
"אל תגיד לי את זה, אתה אמרת לי שחשוב לך לדעת" היא אמרה.
"כבר לא" אמרתי והגברתי את קצב ההליכה שלי.
"דניאל אני לא רוצה לריב איתך, אבל אי אפשר כשאתה מתנהג כך" היא אמרה.
"את לא הקשבת לי, למה את חושבת שאני אקשיב לך עכשיו ?" שאלתי כשנכנסו לשער בית הספר, והמשכתי ללכת לבד לכיתה שלי מבלי לחכות לתשובה.
-------------------------------------------------------
חזרתי הביתה ברגל, הפעם לבד.
וכשנכנסתי מצאתי את אור ושיר יושבים על הספה ומתנשקים נשיקה סוערת.
אין להם גבולות ?
טרקתח את הדלת כדי ששיר תשים לב שאני פה, והיא קפצה במהירות מהספה.
"היי דניאל, יש ארוחת צהריים במקרר" היא אמרה ואני התעלמתי.
"ילד רחוב, מדברים איתך" אור אמר ואני ממש התאפקתי להמשיך להתעלם ולא לקפוץ עליט במכות.
"אור" שיר אמרה ותקעה בו מבט.
"סליחה" הוא אמר וחזר לנשק את שיר, פה כבר ממש התעצבנתי.

קפצתי על שניהם והעפתי את שיר, והתחלתי ללכת עם אור מכות.
הוא החזיר לי וקיבלתי אגרוף בפנים שעשה לי פנס בעין, אבל זה היה שווה את זה.
נתתי לו מכה חזקה בשפה והוא התחיל לדמם.
"אור, דניאל דיי תפסיקו !" שיר צעקה בלחץ אבל אני המשכתי. אור הדף אותי וקם.
"רק כי את מבקשת ממני אחרת הייתי מכניס לאפס הזה" הוא אמר.

שיר הסתכלה עליי במבט מאוכזב אבל כבר לא היה לי אכפת.
האכזבה שהיא הסתכלה עליי זה כלום לעומת האכזבה שאני מרגיש אליה.

עליתי במהירות לחדרי כששניהם מסתכלים עליי, אבל לא היה לי אכפת.
שיר טיפלה במכות של אור ואני לא עשיתי כלום עם הפנס בעין שלי.
הייתי נסער מדיי מכדי לטפל בזה עכשיו.

אחרי שעתיים נשמעה דפיקה בדלת, והיא נפתחה.
"אור הלך" שיר אמרה לי.
"יופי" אמרתי.
"דניאל מה עובר עלייך ? ממתי אתה מתנפל על אור במכות ?" היא שאלה.
"מה אכפת לך?" שאלתי.
"אכפת לי, כי אכפת לי ממך. וכמו שאני מספרת לך כל מה שעובר עליי, הגיע הזמן שגם אתה" היא אמרה.
"אין לי מה לספר לך" אמרתי.
"נו דניאל, אנחנו לא החברים הכי טובים ? אתה אח שלי, אתה יכול לספר לי הכל" היא אמרה.