חשוב לי שתדעו שזה אחד הפרקים האהובים עלי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
-אשטון-
אני מייקל וקאלום ישבנו על הספה במרתף של מייקל וחיכינו ללוק שיגיע ונתחיל את החזרה.
כשהדלת סוף סוף נפחה נפתחה לוק נכנס ומאחוריו נכנסה אלישה.
רגע, מה?
הבעת פני מיד התחלפה למופתעת והתקשיתי לעקל את מה שעיניי רואות.
לוק ואלישה. כאן. יחד.
הבזקים של זיכרונות מהדייט שליו של לוק מציפים את ראשי ואני נאבק בדמעות שעומדות בגרוני.
אני... אני הייתי בטוח שהוא ייפרד מימנה אחרי הדייט הזה.
איך הכנסתי את עצמי למצב הזה?
או יותר נכון, למה?
מה חשבתי שיצא מזה?
וכמה נאיבי אני יכול להיות?
ועם כמה שאני מבין שאין לו כל סיבה הגיונית להיפרד מימנה, אני לא מבין למה הוא הביא אותה הנה. לחזרה. כשהוא יודע שאני אהיה כאן.
אני לא מבין למה הוא חייב לנפנף את הזוגיות שלו בפרצוף שלי...
ושוב לוק מוכיח לי שהוא רק משחק בי.
כי הינה שוב חשבתי שיש לו רגשות אלי, חשבתי שיש לו רגשות בכללי והינה הוא עומד כאן ופוגע בי שוב.
אני לא יכול לספור כמה פעמים בחודשים האחרונים הוא פגע בי בדיוק באותה הצורה- ומסתבר שאני לא לומד מטעויות.
בדיוק באותה צורה, קצת אירוני, לא?
איך אפשר לפגוע בבן אדם פעם באותה הצורה פעם אחרי פעם?
כמה מטומטם שאני קונה את זה פעם אחר פעם?
פעם אחרי פעם, הוא משכנע אותי שיש לו רגשות אלי וכשאני בטוח שזהו זה, הפעם הוא עומד להיפרד מאלישה ולהיות שלי- הוא לא עושה את זה ומנפץ לי כל שבריר של תקווה ואת הלב בו בזמן.
אני קם מהספה ומתקדם לכיוונם של לוק ואלישה, אני רואה את הבעת החרטה בפניו של לוק, אבל אני גמרתי איתו.
אני לא נותן לו לפגוע בי יותר.
אני לא מתקרב אליו יותר.
רציתי לומר לו כל כך הרבה דברים, רציתי לומר לו שהוא בן אדם נורא ושיתרחק מימני.
רציתי לסתור לו כל כך חזק שבמשך שבוע הוא יסתובב עם סימן אדום בצורת כף היד שלי על הלחי שלו.
רציתי לספר לאלישה הכל.
"אתה חולה לוק." אמרתי, ארס נוטף ממילותיי.
מזווית עיניי ראיתי את לוק משפיל את מבטו, ושמעתי את אלישה שואלת מה קרה.
ואז יצאתי מהדלת וטרקתי אותה בחוזקה מאחורי.
התקדמתי רק כמה צעדים עד אמצע החצר בערך ואז נעצרתי ופשוט עמדתי.
לא הייתי מסוגל לזוז, שלא לדבר על ללכת. פיזית לא מסוגל. למרות שכל מה שרציתי זה פשוט לעוף משם.
כל גופי רעד מכעס.
דמעות זרמו מעיניי בקצב בלתי פוסק, ואני מתנשם בכבדות.
החזה שלי כאב. שרף. והלב שלי איים להפסיק לפעום.
אני שומע צעדים מתוך המרתף ואז את קולו של מייקל אומר "שלא תעז ללכת אחריו לוק. פגעת בו מספיק." אחר כך אני שומע מספר צעדים, הדלת נפתחת ומייקל יוצא מימנה ומתקדם לכיווני.
ידי נשלחות לשיערי ומושכות בו חזק, זה כואב אבל זה לא משתווה בשום צורה לכאב שמפלח את חזי.
אני צועק, לא בגלל הכאב הפיזי, זה לא מזיז לי.
"אשטון.." מייקל ממלמל ונוגע בכתפי.
"מה מייקל?" יבבתי.
"אני יודע." הוא אמר בלחש כאילו הוא מפחד שמישהו ישמע.
"אתה יודע מה?" שאלתי מבולבל,
"עליך ועל לוק" הוא לחש באותו הטון, לא מגביר את הקול.
"ולא עצרת אותו?"שאלתי והסתובבתי להסתכל עליו.
"אני מצטער כל כך אש, אני לא הבנתי כמה עמוק הוא שקע בבוץ.." אמר מייקל ואני יבבתי בתגובה.
"הוא אוהב אותך אש, אתה חייב להאמין לי, הוא אוהב אותך.." המשיך מייקל.
"לא אכפת לי, אני לא רוצה שום קשר איתו יותר, שיתרחק מימני." אמרתי,
"אש.." מלמל,
"אני רציני מייקל אל תיתן לו להמשיך להתקרב אלי, כי אני לא מסוגל לעצור אותו ועכשיו תראה אותי, וזו לא הפעם הראשונה..." אמרתי,
"אני יודע," הוא מלמל,
"אתה קולט? הוא הופיע כאן עם החברה שלו.." אני מגחך.
"אני כל כך מטומטם.." אני מרביץ לעצמי בראש.
"אני הייתי בטוח שהוא הולך להיפרד מימנה.." אני אומר ומרביץ לעצמי שוב בזמן שאני מצחקק.
"הוא לא רצה לפגוע בה.." מלמל מייקל,
"ובי כן?" שאלתי,
"חוץ מזה שכבר מאוחר מידי,ברגע שהיא תגלה על כל זה, והיא תגלה, היא תפגע.." הוספתי.
