-לוק-
יש לי חברה, אני חושב.
בחורה בשם אלישה, היא בלונדינית בעלת עיניים כחולות, והיא בגובה ממוצע.
היא נהדרת - היא חכמה ומתוקה ויפהפייה.
הכרנו בשיעור מתמטיקה, היא תמיד ישבה בשולחן שלפני ויכולתי להריח את הריח הנפלא של הבושם שנדף מימנה.
"לוק אני חייב להחמיא לך שהשירה שלך מאוד השתפרה לאחרונה," אומר מייקל בדיוק כשסיימנו לנגן את אחד השירים של גרין דיי.
"זה בטח בגלל שהוא התמזמז עם אלישה לפני שהוא בא.." עוקץ קאלום זוכה למבט רצחני מימני.
"זה בגלל שיש לנו חזרות ואנחנו מתאמנים, אין לשירה שלי שום קשר לאלישה," אני אומר.
"כן בטח.." אומר אשטון ומגלגל את עיניו.
אוי אשטון. הבן אדם הזה הוא סימן שאלה אחד גדול.
אני מבלה איתו מספר חודשים ובקושי מכיר אותו.
הוא בקושי מדבר, וכשהוא מדבר זה כמה מילים בודדות, וזה מעצבן אותי.
וגם מסקרן.
אחרי החזרה בבית של מייקל התחלתי להתקדם לבית שלי.
השעה הייתה רק חמש אז החלטתי להזמין את אלישה לבלות.
'היי, בא לך להיפגש?' סימסתי לה.
אחרי כמה שניות קיבלתי הודעה בחזרה שהיא עסוקה, קצת התאכזבתי.
שלחתי לה הודעה שזה בסדר והכנסתי את הטלפון שלי לכיס מכנסי ורק אז שמתי לב שאני כמעט בחצי הדרך.
פתאום הבחנתי שאשטון הולך מאחורי, אוזניות באוזניו, הקפוצ'ון על ראשו, ידיו בתוך כיסי הסווטשירט שלו.
"ממתי אתה הולך מאחורי?" אני מסתובב ושואל אותו,
הוא מוציא את האזניות מאוזניו ושואל "מה אמרת?"
"שאלתי כמה זמן אתה הולך מאחורי?"
"מאז שיצאנו מהבית של מייקל, אני דיי גר באזור.." הוא אמר בשקט, כמעט שלא יכולתי לשמוע אותו.
"אלוהים מה הבעיה שלך,אשטון?!" צעקתי, אני אפילו לא יודע מאיפה זה הגיע.
"מה?" הבעת פניו הייתה מבולבלת.
"אתה כל כך שקט, שקט מידי. ואני אף פעם לא ראיתי אותך מסתובב עם חברים, יש לך כאלה בכלל?" אני שואל בגסות.
אני יודע שזה גס רוח ולא נחמד, אבל לעזאזל, הוא מעצבן אותי.
הוא לא ענה רק הרכין את ראשו.
"למה שלא תרכוש חברים אשטון, אני מתערב שהתיכון הרבה יותר כיף כשיש לך חברים." אני אומר.
"לא תודה." הוא אומר,
"אני זאב בודד." הוסיף ופנה בשביל גישה לבית קטן עם מדשא ירוקה שמתברר כביתו של אשטון.
