-אשטון-
הנסיעה במכונית שקטה, ואני מביט אל מחוץ לחלון, מה שמאפשר לי לשקוע במחשבות.
איך אני יכול שלא השוות בין צ'אז ללוק? אני יודע שאני לא צריך, הם שונים, אבל איך אפשר שלא?
רגע, הנסיעה הזאת היא בעצם מצידה השני של העיר, אחרי שהינו בחוף שקט, לבד, בלילה.
בדיוק כמו שצ'אז תכנן הכל- נראה שלוק עשה הכל כדי שלא נפגוש אנשים.
אני מסתכל על ידו של לוק- שנמצאת על הירך שלי כשאצבעותיי שזורות בשלו.
אבל איך זה יכול להיות? הדייט הזה היה מושלם!
ולוק? הוא היה כל כך יפהפה ורומנטי ומקסים- דבר שלא מתאים לו בכלל...
המכונית עוצרת מחוץ לבית שלי ושנינו יוצאים מימנה ומתקדמים בשביל הגישה.
כשאני נכנס הביתה כולם כבר ישנים, ואני עולה לחדר שלי בשקט.
כשאני נכנס לחדר אני זורק את עצמי על המיטה, איך יכול להיות שמה שלוק עושה לי זה בעצם לחזור על מעשיו של צ'אז?
אני זוכר את הדייט הראשון שלי עם צ'אז, אני חושב שזה היה אחרי חודש שהיינו יחד- אבל בלינו רק בבית שלי או שלו.
הוא לקח אותי לקונוע, והוא היה כל כך לחוץ.
הייתי בטוח שהוא היה לחוץ בגלל שזה היה הדייט הראשון שלנו אבל הוא בכלל פחד שיראו אותנו.
וכשעמדנו בתור לקנות כרטיסים ראינו את חבריו של צ'אז, והם שאלו אם אנחנו רוצים לראות איתם את הסרט, אבל צ'אז אמר שאנחנו הולכים לסרט אחר ולכן בסופו של דבר צפינו באיזשהו סרט דרמה מקום בקומדיה שרצינו.
ובמהלך כל הדייט, בכל פעם שהיה בנינו מגע- אפילו הכי קטן כמו, הרגל שלי נגעה ברגל שלו, הוא זז במהירות והתרחק.
וככה היו כל מעט הדייטים שעוד יצאנו אליהם...
אני יודע שהדייט עם לוק היה פי מליון יותר טוב מהדייט עם צ'אז, אבל...
אני לא יכול שלא להשוות את הדומה בניהם- כמו העובדה שבשני המקרים הם התביישו בי.
האחד לקח אותי למקום שידע שבו בחיים לא נפגוש אנשים –כל שכן כאלה שאנחנו מכירים.
והשני לקח את הסיכון, ולקח אותי למקום שבו יכולנו לפגוש גם אנשים שאנחנו מכירים, אבל הוא התנהג כאילו היינו חברים טובים ותו לא.
ואני לא יודע איזה משנהם אני יותר מעדיף...
כנראה שאף אחד...
"איך זה שאני תמיד נופל על בנים כאלה?" אני שואל כשאני נעמד מול המראה ומביט בעצמי.
"איך לא? תראה את עצמך, מי ירצה אותך חוץ מאותם בנים?" אני עונה ומצחקק.
הדמעות מתחילות להיווצר בתחתית עיניי ואני מופתע שזה לא קרה לפני...
האם יש משהו מבייש בי?
ואחרי כל זה אני יודע שאני לא הולך להיפרד מלוק..
כי הוא מוכן לסבול אתי, ואין הרבה כאלה...
חוץ מזה שזה מגיע לי... כנראה... שתייחסו אלי ככה.
ואני לא יכול שלא לדמיין את לוק נוסע לבית של אלישה בזה הרגע ונפרד ממנה למעני, אבל זה הכל בדמיון שלי..
הוא לא יעשה את זה...
למה שהוא יעשה את זה? בשביל להיות איתי? פחחחח... כן בטח...
וששוב אני מוצא את עצמי הולך למגרה שבשידה שליד המיטה שלי ומוציא את הסכין.
ושוב אני מוצא את עצמי מבצע כמה חתכים על פרק כף ידי.
וחוץ מכאב אני לא מרגיש כלום.
"זה מגיע לך." אני מזכיר לעצמי בקול.
אחרי שאני בוכה במשך כמעט רבע שעה ומסתכל על החתכים שלי אני סוף סוף קם והולך למקלחת.
אני שוטף את החתכים במים ואז שם פלסטרים וחוזר לחדר.
ושוב כמו בדרך כלל, נשכב במיטה ונרדם כשמוזיקה מתנגנת לי באוזניות.
