-אשטון-
תמיד ידעתי שאני שונה. לא ידעתי להצביע על מה זה בדיוק, אבל ידעתי שאני לא כמו כולם.
היום אני כבר יודע מה שונה בי-אני הומו. גיי. פגוט. מתרומם. פריק. כבר שמעתי הכל.
אני זוכר את היום שבו הבנתי את זה.
זה היה בכיתה ט'.
עברתי ליד חבורת בנים מהכיתה שלי בדרך לשיעור אנגלית ושמעתי אותם מדברים על בנות. הם דברו על מי הכי יפה ומי הכי מושכת, למי יש את הגוף הכי יפה.. באותו היום חזרתי הביתה ולא הפסקתי לחשוב על מה שהם אמרו, עד היום לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה מידי.
'מה דפוק איתי?'
'למה אני לא חושב ככה על בנות?'
השאלות האלה רדפו אותי במשך כל אותו אחר הצהרים. הרגשתי שאני הולך ומשתגע, וניסיתי לדמיין את עצמי מנשק בת, אבל זה לא הרגיש נכון,.
זה הרגיש שגוי בכל כך הרבה מובנים.
"אימא." אמרתי כשנכנסתי לסלון, גורם לאימא שלי להסיר את עיניה ממסך הטלוויזיה שבו הייתה מרוכזת.
"אשטון חומד,הכל בסדר?" אימא שאלה.
"אימא, אני יכול לשאול שאלה?" שאלתי במבוכה והיא צחקקה,
"כמובן, קרה משהו היום בבית הספר, חומד?"
"האמת שכן, בדרך לכיתת האנגלית שלי שמעתי חבורת בנים מדברים על בנות.. ואו, זה כזה טיפשי.. אני לא צריך להטריד אותך בזה," אמרתי וקמתי ללכת אבל היא משכה בידיי והושיבה אותי בחזרה,
"אני אימא שלך חומד, אתה יכול להטריד אותי בדברים טיפשיים, אני פה בשביל זה."
"הם דברו על מי מהבנות הכי יפה או הכי מושכת, וטוב.. אני לא מרגיש ככה, אני לא חושב ככה על בנות אימא, מה לא בסדר איתי?" אמרתי ודמעות בעיניי כשאני חושב על זה שמשהו לא בסדר איתי.
אני פריק. הילדים בבית הספר צודקים אני מוזר.
"אשטון חומד, הכל בסדר איתך, אתה לא חייב להימשך לכל בת, אולי לא מצאת את הילדה המיוחדת שתגרום לך לחשוב עליה ככה." היא אמרה.
הייתי רוצה להאמין לזה, אבל אז הגיע בחור חדש לבית הספר, קראו לו צ'אז.
כל הבנות היו סביבו. הוא היה בהיר עור עם שיער שחור ועיניים כחולות עמוקות.
היה לי את הקראש הכי גדול עליו.
ואז הגיע המחשבה: 'אולי אני הומו?' דחפתי את המחשבה הזאת הכי רחוק שיכולתי, אבל היא תמיד המשיכה לחזור.
הייתי כל כך מבויש בזה, הרי הומוסקסואלית זה לא בסדר, או זה לפחות ככה זה בעיניו של ילד מבולבל בין 15.
יום אחד צ'אז ביקש מימני להגיע למאחורי בניין הכיתות בהפסקה, במשך כל השיעור הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה שהוא רצה לראות אותי. בפרטיות.
כשהגעתי לאחורי בניין הכיתות בהפסקה, צ'אז היה שם.
ישבנו שם, נשענים על קיר הבניין, דיברנו וצחקנו ואיכשהו יצא שהשפתיים שלנו נגעו אלה באלה.
באותו היום כשחזרתי הביתה הייתי מבולבל, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הייתה הנשיקה עם צ'אז. זאת הייתה נשיקה,נכון?
"אשטון חומד, הכל בסדר?" אימא שאלה כששמה לב שאני בוהה בצלחת שלי בלי לאכול את ארוחת הצהרים,
"נשקתי בן היום." פלטתי,
אימא שלי הייתה מופתעת אבל היא התעשתה על עצמה במהירות,
"זה נהדר אשטון, אתם ביחד?" היא שאלה והצטרפה לשבת בכיסא לידי,
"לא."אמרתי והסמקתי.
"אימא, אני יודע שזה לא בסדר, אבל אני חושב שאני אוהב אותו." אמרתי והשפלתי את מבטי מימנה אל הצלחת שלי.
"אשטון! על מה אתה מדבר? זה נהדר!" היא אמרה.
"באמת?!" אמרתי והרמתי את מבטי בהפתעה,
"בטח," היא ענתה,
"אז את לא כועסת?" שאלתי,
"למה שאכעס? זה נפלא!"
אפשר לומר שזאת הייתה היציאה שלי מהארון.
ואני כל כך שמח שאימא שלי הייתה הכי מקבלת ותומכת בעולם.
גם אז וגם היום. למעשה לכל אורך היציאה שלי מהארון וגם אחרי.
אנחנו מאוד קרובים.
בכל מקרה אני וצ'אז התחלנו לצאת קצת אחרי "התקרית" מאחורי בניין הכיתות, היינו יחד קצת פחות משנה.
שנה מדהימה.
שנה מאושרת.
חוץ מפרט קטנטן שלא כל כך הפריע לי בהתחלה... הוא ביקש שנסתיר את הזוגיות שלנו.
בהתחלה הוא ביקש רק עוד חודש- ואז הוא יצא מהארון מול ההורים שלו, זה לא קרה.
וחודש הפך לחודשיים ואחר כך לשלושה וכן הלאה וכן הלאה..
באיזשהו שלב אחרי כמעט שנה שאלתי אותו על זה, זה נגמר בריב שהוביל לפרדה כואבת-בגלל שבאותו הריב הוא סיפר לי בפעם הראשונה שהוא שכב עם מישהו אחר.
אחרי הפרדה הייתי הרוס. לא אכלתי, לא הלכתי לבית ספר.
ופגעתי בעצמי. סליחה. אני פוגע בעצמי.
אני יודע שפגיעה עצמית זה לא הפתרון, אבל זה בריחה.
יש כאלה ששותים אלכוהול או צורכים סמים בשביל לברוח, אבל אני בורח בעזרת זה.
וניסיתי להפסיק- באמת שניסיתי, אבל זה התמכרות.
