-לוק-
ויתרתי על שאר היום בבית ספר וחזרתי הביתה- במילא אף אחד לא נמצא בבית.
ברגע שנכנסתי הביתה הסרתי את החולצה שלי, והלכתי למטבח פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק קולה, מזגתי לי כוס והלכתי לסלון.
אחר כך התיישבתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה, הסידרה ששודרה הייתה 'איש משפחה'.
בהיתי במסך בשעמום, אפילו לא מקדיש תשומת לב למה שקורה בפרק, הייתי עסוק מידי במחשבותיי.
אני בדרך כלל אדם שרודף אחרי המטרות שלו- אומנם אני לא אובקטיבי מספיק כדי להעיד על עצמי אבל הוכחתי את זה לא פעם- אלישה, הציונים שלי, הקמת הלהקה.
אבל עם אשטון אני מרגיש שזה גדול עלי.
אני לא יודע אם אני רוצה שהוא יהיה בכלל המטרה הבאה שלי.
אני לא יודע מה אני מרגיש כלפי אשטון, אבל כני רוצה להיות קרוב אליו. עכשיו. וכל הזמן.
אחת הסיבות שאני משיג את כל המטרות שלי- היא שאני לא חושב יותר מידי על המעשים שלי לפני שאני עושה אותם- ככה הקמתי להקה, ככה גרמתי לאלישה להתאהב בי.
אני מאמין כשככול שאנשים חושבים יותר מידי על משהו, הם מפקפקים בו יותר ויותר.
חכמים מימני אמרו:'המחשבה הראשונה היא תמיד הטובה ביותר.'
בשעה אחת בצהרים יצאתי מהבית שלי לכיוון בית הספר, אני אזמין את אשטון לבלות איתי, כסתם שני חברים ללהקה שרוצים להכיר אחד את השני קצת יותר..
כן בטח.. זורק תת המודע שלי.
ראיתי את אשטון בשער בית הספר,שיערו היה מורם למעלה בצורה מבולגנת ואסוף בבנדנה וכתמיד מכוסה בכובע הקפוצ'ון שלו.
ידיו תחובות בתוך כיסי הסווטשירט, ומבטו אדיש כמו תמיד.
"היי אשטון!" אני קורא אליו,
מבטו מבולבל כשהוא אומר "היי, לוק.",
"היי, רוצה לבוא לבלות איתי?" אני שואל, מקווה שתשובתו תהיה חיובית מאחר והוא לא מרבה לבלות עם אנשים.
אחרי כמה שניות הוא עונה "כן בטח."
התחלנו ללכת,התקדמנו לכיוון פארק שנמצא בקרבת בית הספר.
אנחנו נכנסים בשערי הפארק ומתחילים ללכת בשביל, אנחנו מתלבטים אם לשבת על ספסל או על הדשא, ובסופו של דבר אנחנו בוחרים לשבת בקצה המדשאה קרוב לגינה ציבורית מלאת פרחים צבעוניים וגם כמה עצים.
אנחנו שותקים, אף אחד לא יודע מה להגיד. מביך...
"כמה אחים יש לך?" שאלתי את אשטון,נואש לפתוח בשיחת חולין שתוביל לשיחה כלשהי.
"שני אחים קטנים, לורן והארי, לך?" הוא שאל בחזרה,
"שני אחים גדולים,בן וג'ק." אמרתי.
שנינו שתקנו שוב.
"אני חייב להחמיא לך על התיפוף שלך אשטון, אתה ממש טוב בזה." אני אומר בחיוך,
"תודה,גם אתה מנגן טוב, והקול שלך ממש יפה." הוא מחייך גורם לי לחיוך שלי לגדול.
אוי החיוך שלו כל כך יפה...
"אתה יודע, יש לך חיוך יפה, אתה צריך לחייך יותר." אני אומר לו וחיוכו גדל עוד יותר.
אחר כך פשוט שתקנו לכמה דקות מביטים אחד בשני.
אני לא יודע למה, אבל רציתי פשוט לנשק אותו.
להצמיד את השפתיים שלנו יחד ופשוט להזין את האובססיה שלי אליו.
התקרבתי אליו קצת יותר, והבטתי אל תוך עיניו, יכולתי לראות שהאטימות שבהן מתפוגגת מעט ומפנה מקום ל.. תשוקה?
אין מצב.
עכשיו אחרי שגרמתי לו להיפתח אלי- אפילו כל כך מעט, אני נחוש בדעתי עוד יותר לנשק אותו.
לכן אני לוקח עוד צעד קרוב יותר אליו ומניח את ידי על הלחי שלו- הוא לא נרתע והוא אפילו נשען קרוב יותר אל היד שלי.
השענתי את פני קרוב יותר לשלו עד ששפתי כמעט נגעו בשלו והבל פי דגדג את אפיו.
מבטו היה מתחנן כשהוא הביט ישר בעיניי ואז צמצם את הרווח שבין שפתינו.
וכך שה קרה.
השפתיים שלו כנגד שפתיי שלי.
השפתיים שלו רכות משדמיינתי, והמגע בין שפתיו לשלי גורם לזרמים לעבור בגופי.
מעולם לא הרגשתי ככה לפני כן- לא עם אלישה ולא עם אף אחת לפניה.
אוי אלישה.
אני יודע שאני צריך לנתק את שפתיי שמשלו, אבל אני לא רוצה.
אני פותח מעט את פי ומחליק את לשוני אל שלו, לשונותינו זזות בתאום כמעט מושלם כשהוא מביא את ידיו למותניי ומקרב אותי אליו עוד יותר ככה שאני כמעט יושב עליו.
אנחנו מתנתקים, עינינו נפתחות באיטיות ומבטינו ננעלים זה על זה, שנינו מתנשמים בכבדות וחזינו עולים ויורדים בקצב הנשימות שלנו.
הבטנו אחד בשני זמן מה בלי לומר דבר, ולראשונה מבטו לא היה אטום- הוא היה רך ויכולתי להישבע שאני רואה ניצוץ.
ואז חזרתי לשבת במקומי המקורי.
"לא ידעתי שאתה..." התחיל לומר אשטון, קולו נשמע מבולבל- כמו מחשבותיי.
"גם אני לא..." מלמלתי,
בסופו של דבר אני קם ועוזב את המקום ממלמל "אני חייב ללכת, סליחה," והולך במהירות האפשרית- כמעט בריצה לכיוון ביתי.
אשטון נשאר לשבת על המדשאה.
אם חשבתי שהנשיקה הזאת הייתה רעיון טוב, או שהיא תפסיק את הבלבול המסחרר שלי-טעיתי.
ראשי כואב כשאני מגיע הביתה ונכנס לחדר שלי, זורק את עצמי על המיטה ועוצם עיניים.
אני מריץ את הדקות האחרונות בראשי שוב ושוב, וזה מרגיש כמו סרט. חבל שזה לא סרט.
השפתיים הרכות שלו על שלי, הזרמים שעברו בגופי- מעולם לא נשקתי מישהו בצורה כזאת. ברעב כזה. אך עם זאת בעדינות כזו.
זאת הייתה הנשיקה הכי טובה שלי אי פעם.
התחושה המוזרה כל כך בתחתית הבטן שלי, דיגדוג כזה.
אולי אני הומו? זורק תת המודע, ורק המחשבה על זה מפחידה אותי.
אחרי הכל להיות הומו זה הסיוט של כל גבר..
ברור לי שזאת הייתה בגידה באלישה.
ברור לי שאני צריך להתרחק מאשטון- כי הוא מבלבל אותי וזה מתיש אותי.
אולי אם לא הייתה לי חברה הייתי ממשיך במרדף הזה עוד קצת, אבל זה לא הוגן כלפי אלישה.
כל ההתנהגות שלי אליה לאחרונה לא מגיעה לה.
אני צריך להתנצל, אני צריך לפצות אותה- לא כרגע, אני מותש כרגע.
