-אשטון-
שלוש דפיקות בדלת הסיחו את דעתי בזמן שצפיתי בפרק של מחשבות פליליות.
השעה הייתה שעת ערב מאוחרת והמשפחה שלי כבר מזמן עלתה לישון.
עצרתי את הפרק ודשדשתי לכיוון הדלת בזמן שהרהרתי מי זה יכול להיות.
'אולי זה רוצח סדרתי?' הייתה המחשבה הראשונה שלי, כי זה מה שקורה כמישהו דופק בדלת באמצע הלילה בזמן שאני צופה במחשבות פליליות.
כשהגעתי לדלת הצצתי בעינית, רק כדי להיות בטוח.
אני לא יודע אם הרגשתי הקלה או חרדה כשגיליתי שהאדם שדופק בדלת באמצע הלילה הוא לוק.
פתחתי את הדלת במהירות חושף את גופי העירום למחצה לערב הקריר שבחוץ.
"מה אתה עושה כאן?" צעקתי בלחש.
"באתי לדבר איתך." ענה ועקף אותי על מנת להיכנס לבית החמים.
"באמצע הלילה?" שאלתי וסגרתי את והתחלתי ללכת אחריו לסלון.
"כן." ענה והתיישב על הספה בנינוחות.
"משהו דחוף?" שאלתי בטון מעט חסר סובלנות.
"כן." ענה בקול נינוח והמשיך את הפרק.
"ברצינות לוק?" אמרתי, חטפתי את השלט מידו ועצרתי את הפרק שוב.
"אם זה חשוב תגיד את זה ותלך." דרשתי.
"אוקי." אמר.
"זה לגבי מה שקרה אתמול." אמר והסתובב כך שישבנו פנים אל פנים על הספה. מחצית מהשמיכה שלי מכסה את רגלינו ומחציתה שרוע בנינו על הספה.
"אתה ברחת משם." אמר.
"ו.." ניסיתי לגרום לו להמשיך.
זה לא ששנאתי את לוק. פשוט כעסתי.
איך הוא יכל ללכת ככה מאחורי גבינו? איך הוא מרשה לעצמו לעזוב את הלהקה? איך הוא יכול פשוט לקום וללכת ולהשאיר אותי מאחור?
"למה?" הוא שאל.
"ככה לוק. כי כעסתי וכי רציתי לעוף משם." עניתי בגסות.
"כעסת? כלומר אתה לא כועס יותר?" הוא ניסה לסחוט את זה מימני ואני הייתי כמעט על הקצה.
"אני עדיין כועס לוק." עניתי כמעט בצעקה.
"על מה בדיוק אתה כועס?" שאל ושילב את ידיו.
"על מה? על זה שאתה פשוט עוזב אותי." השבתי.
"מספיק אשטון! לא כל דבר סובב סביבך!" הוא הרים את קולו.
פערתי את פי. איך הוא מרשה לעצמו לדבר אלי ככה?
"תצא מפה." אמרתי בקול הכי רגוע שיכולתי לגייס.
"לא אשטון, סליחה."
"תצא מפה." אמרתי מתאמץ לשמור על קולי נמוך על מתנת לא להעיר את משפחתי.
"לא."
"כן לוק, תצא!! צעקתי.
"אשטון, אני בחרתי לנסוע כי הציעו לי הצעה שלא מקבלים כל יום והייתי חייב לומר כן." אמר והסתכל עמוק לתוך עיני ותוך שניות כל הכעס שלי התפוגג.
"אני הייתי חייב לוותר על דברים בשביל זה, ואתה אחד מהדברים האלה אשטון." הוא המשיך להסביר והניח את כף ידו על הלחי שלי.
"אני מצטער שזה קרה ככה, זה לא מה שתכננתי בשבילנו, אבל החיים לא תמיד עובדים לפי התכנית." הוא אמר והתקרב עד שמצחו נלחץ כנגד מצחי.
"תישאר." התחננתי בלחישה ורק עכשיו שמתי לב לדמעות שנקבו בתחתית עיני.
"אני לא יכול, אש." לחש ועצם את עיניו.
"בבקשה." המשכתי בתחנוני והדמעות שנקבו בעיני מצאו את עצמן על לחיי.
"אל תהפוך את זה לקשה יותר, אש, בבקשה." התחנן וניגב את דמעותיי עם אגודלו.
וברגע הזה, בטיימינג המושלם הזה, ריסקתי את שפתינו יחד לנשיקה מהולה בתחנונים ודמעות.
הנשיקה הפכה אגרסיבית יותר ויותר ככל שההורמונים והתשוקה עטפו אותנו.
ידי נשלחה אל קצוות חולצתו ושחקה בהם.
וכשמכנסיו היו בחצי הדרך למטה הוא עצר אותי בפתאומיות.
"אש, אתה תצטער על זה." הזהיר.
"אני לא." אמרתי וניסיתי למשוך אותם עוד יותר אבל ידיו לפתו את ידי ועצרו אותן בכוח.
"אתה כן. ברגע שאני אעלה למטוס ואעזוב אותך לתמיד אתה כן."
רציתי לומר לא שאני לא, כי אני אבוא אחריו ללוס אנג'לס ושם אנחנו נהיה... אנחנו.
אבל לא עשיתי את זה וישבתי שם בשקט ערום למחצה בזמן שהוא סידר את חולצתו ועזב מבלי לומר מילה.
