לוק-
אני אוהב ללכת ברגל לבית ספר.
ההליכה עצמה מרגיעה, ועם המוזיקה שמתנגנת לי באוזניות אני מוצא את הזמן הזה זמן שקט ונעים למחשבות, ומאחר ומזג האוויר בבוקר נעים זה הופך את ההליכה לכיפית עוד יותר.
בדרך כלל אני לוקח את הדרך הקצרה יותר- זאת שעוברת ליד הפארק, אבל היום אני מחליט לקחת את הדרך הארוכה יותר ולעבור מול הבית של אשטון.
וגם בגלל שיצאתי קצת לפני הזמן ויש לי זמן ללכת בדרך הארוכה ועדיין להספיק להגיע בזמן לשיעור הראשון.
ככל שאני מתקרב לבית אשטון הלחץ בבטני נבנה.
מצד אחד אני רוצה לפגוש אותו- אני נהנה להיות בחברתו, למרות שהוא לא מדבר או עושה משהו אני פשוט נהנה להסתכל עליו.
הוא יפהפייה.
אבל מצד שני-בעקבות אירועי הבוקר אני לא יודע איך אני אגיב כשאני אראה אותו, האם אהיה מובך ואתנהג מוזר? כנראה..
כשאני במרחק שני בתים מהבית של אשטון, הוא יוצא מהבית שלו ומתחיל ללכת גם הוא לכיוון בית הספר, אני מקווה שהוא לא ראה אותי, כי אני ראיתי אותו וכמו כחשבתי פני האדימו במבוכה כשנזכרתי במחשבותיי מהבוקר.
אני לא יכול שלא לומר לו שלום ולכן אני רץ אליו ותופח לו קלות על הכתף.
הוא נרתע ואז מוציא את האוזניות מאזניו ומסתובב והקלה שוטפת את פניו ברגע שהוא מבחין שזה אני," אוי לוק, הבהלת אותי." הוא אומר בהקלה אבל מבטו אטום כמו תמיד.
"מצטער, רק רציתי לומר לך בוקר טוב." אני אומר,
"בוקר טוב גם לך,לוק." קולו רך אך מבטו עדיין אטום.
מה אני יכול לעשות כדי לגרום לך להיפתח אלי אשטון?
אנחנו הולכים זה לצד זה בדרך לבית הספר, כל אחד מקשיב למוזיקה שלו, באוזניות שלו ואנחנו הולכים בשקט.
כשאנחנו מגיעים לשער בית הספר אנחנו מתקדמים יחד לבניין הכיתות.
כשאנחנו נכנסים לבניין אנחנו מתפצלים, הוא עולה במדרגות- להספיק להגיע לכיתה שלו.
אני הולך ללוקר שלי ומוציא את ספר המדעים שלי, ומשם אני ממהר לבניין המעבדות.
כשאני נכנס לכיתת המדעים שלי אני חולף על פניה של אלישה והחברות שלה בדרך למקומי, אני משתדל להתעלם מימנה, אין לי ממש כוח אליה. לא היום.
"פססס.. לוק!" אלישה לוחשת אלי, היא י שבת כמה שולחנות מימני.
אני מעמיד פנים שאני לא שומע.
היא המשיכה לקרוא לי עוד כמה פעמים-שגם בהן העמדתי פנים שאני לא שומע, ואז היא הפסיקה.
כנראה התייאשה.
בהישמע הצלצול הראשון ארזתי את המחברת,הספר והקלמר שלי מהר ויצאתי מהכיתה בזמן שאני שומע את אלישה קוראת בשמי שוב ומתקדמת לכיווני.
"לוק! תעצור עכשיו!" היא צעקה, כל התלמידים שיצאו מהכיתות הפנו את מבטיהם מסתכלים עלינו כמו על סצנה דרמתית בסרט עלוב.
"מה?" אמרתי בזלזול,
"מה עובר עליך היום?" שאלה והתקרבה אלי.
היא צודקת, בדרך כלל אני לא כזה גס רוח.
"כלום אלישה, אני בסדר גמור." עניתי,
"ממתי אתה קורא לי אלישה?" היא שואלת וקולה פגוע.
ושוב היא צודקת, בדרך כלל אני קורא לה שיי,
"אתה לא בסדר לוקי,אני רואה את זה בעיניים שלך." אמרה והניחה את ידה על הלחי שלי,
שנאתי את שהיא קראה לי לוקי, מה אני כלב?
העפתי את ידה מהלחי שלי בחוזקה, הסתובבתי והלכתי מהמקום לא מסתכל לאחור.
