החבר הכי טוב שלי

9-שבת

לפעמים אתם מרגישים שאין לכם את הכוחות לקום מהמיטה או בכלל לעשות משהו , אתם מרגישים את הבדידות עוטפת אותנו חזק, ואפילו היא אומרת שהכל יהיה בסדר. אבל אני יודעת שלא באמת יהיה בסדר.

את כל הבוקר והצהריים של שישי העברתי במיטה, ולא היה לי את הכוח לקום מהמיטה או בכלל לזוז. מרוב ששכבתי הרגע כבר מסריחה. בהיתי בתקרה וחושבת על כל מה שקרה אתמול. רק יום אחד עבר ואני מרגישה שאני זרוקה יותר מתמיד. לא הדלקתי את הנייד ובכלל לא חשבתי על להדליק אותו.

"שירן!" צעקה גרמה לי לצאת מהמחשבות ששקעתי בהן כל כך הרבה שעות . הצעקה הצורמת לאוזן זאת הייתה של אמא שלי. אני שומעת עקבים צועדים במסדרון ואני מקווה בליבי שאותה אישה על העקבים לא תכנס לחדר שלי.

שלוש דפיקות. שלוש דפיקות מעצבנות. אמא שלי פתחה את הדלת שלי והתיישבה על קצה המיטה שלי. לא, אני לא מבינה למה היא דופקת בדלת ונכנסת לחדר לא מחכה לתשובה שלי.

אמא שלי מסתכלת עלי במבט מרחם , ואני מודעת שהיא רואה אותי במצב הכי גרוע שאפשר לדמיין. רואים שמשהו עובר עלי, אך אני מתחכשת למציאות. מנסה לא להאמין למציאות אבל זאת המציאות כפי שהיא.

"שירן יש אורחים כאן למטה, תתארגני ותבואי" היא אמרה מותירה אותי לבד בחדרי, אני לא מעסיקה את עצמי באיזה אורחים באו אלינו הביתה, אני ישר שולפת בגדים מהארון המבולגן שלי, וחושבת לעצמי מתי יהיו בי את הכוחות להתחיל לנקות את הארון הזה שאפילו חולצת בית ספר אחת אי אפשר למצוא ממנה .

אני למקלחון הקטן שניצב בחדרי, מביטה במראה מסרקת את השיער החום והמשעמם שלי מבינה שצריכים לפעמים לעשות שינוי קטן בחיים. אני עושה צמה רגילה שנופלת על גבי, אני מורידה ממני את הפיג'מה אני לובשת במהירות את החולצה הלבנה שנופלת בכתף אחת וגינס כחול צמוד ונעלי סניקרס לבנות לא משקיעה בעצמי כל כך, לא היה בי את הכוח להתחיל להתיפייף עבור אותם אורחים. אני לוקחת את הבושם האהוב עלי ומשפריצה כמה שפריצים קטנים על צווארי.

אני הולכת במסדרון הקצר שמרגיש כמו שביל המוות, אני שומעת צחוקים ורעשים שבאים מהסלון הקרוב לחדרי. ואני רוצה להרוג את עצמי לא מתאים לי כל כך רעש. רציתי להיות בחדר להתסגר בתוך עצמי ולשבת שם מבלי שאף אחד יפריע לי.

אני מכחכחת בגרוני כולם מביטים בי, אני מביטה באותם אורחים שבאו אלינו, אלה המשפחה של דור. והיה שם מבט אחד שכל כך ריגש אותי . אור. אחי הגדול שבא מהאוניברסיטה אחרי תקופת מבחנים של אותו סמנסטר.

"שירני" אור קם במהירות וכולם צופים במחזה הזה, אני יכולה להגיש שרגעים כאלה גורמים לי לבאמת אושר ולשמחה. הוא עטף אותי בחיבוק חם ואוהב. מה שהייתי צריכה בסך הכל בזמן האחרון.

אנחנו מתנתקים מהחיבוק אני ניגשת לחבק את משפחתו של דור מתוך נימוס. הם כנראה לא מודעים לריב שלי עם דור, אני מחבקת את דור שלא ירגישו שמשהו מסריח כאן, אני מעדיפה להתמודד איתו לבד מבלי שכולם ידעו על הריב הזה וירגישו לא נעים. לפעמים אני מסתכלת על המשפחות שלנו ואני מבינה שהחברות שלהם חזקה. אני עוברת מאחד לאחד ומחבקת, אני מתיישבת ליד אבי, הוא מלטף את שיערי.
דור מביט בי, והמבט שלו כלל לא ברור לי אני לא מייחסת חשיבות ומצטרפת במהירות לנושא השיחה שדיברו עליו כולם. ועוד רכילויות ועוד צחקוקים ועוד בדיחות קרש.

אנחנו מתיישבים סביב השולחן הערוך לכבוד שבת, כל אחד מוצא את מקומו במהירות ורק אני מוצאת את מקומי מול דור. רק לסבול את המבטים שלו כל הארוחה זה סבל.

אחרי הקידוש כולם מתיישבים לאכול המטעמים הנדירים של אימי, אני אוכלת בכיף לא מתייחסת לזה שדור מולי. אני לא נותנת לו להרוס את השבת שלי .

אחרי שכולם סיימו לאכול והתפוצצו מהארוחה משביעה. דור הלך עם חבריו ואני ניגשתי לחדר שלי משאירה את כל משפחתי בסלון.

אני מורידה את נעליי ונשכבת במיטה מביטה בתקרה הורודה שלי עם הכוכבים הזוהרים מהחושך, אני לא מזיזה את מבטי ובוהה בתקרה לא חושבת על כלום. הראש שלי ריק ממחשבות כך גם ליבי ריק.

אני רואה את אור בפתח את הדלת שלי דופק כמה פעמים. מוציא אותי מהריכוז אני מביטה בו הוא נכנס לחדרי, נשכב לידי במיטה המרווחת שלי.

"מה מטריד אותך?" הוא שואל ואני נאנחת . "רבתי עם דור" החזרתי את מבטי לתקרה ממשיכה לבהות בתקרה ובכוכבים.

"על מה?" הוא נשמע סקרן.


"אתה יודע משהו אור? אם לא טוב לך במקום כלשהו אתה לא נשאר שם אתה תמצא את כל הדרכים ללכת משם ולברוח אף אחד לא רוצה להשאר במקום שלא טוב לו שם ולהמשיך להפגע. אז ברחתי. ברחתי מהמקום הזה, ולא. לא טוב לי." אני תוקפת את אור ומבינה את הטעות שלי הוא בסך הכל דאג לי.

"את חזקה שירני תזכרי את זה" אור אמר מנשק את המצח שלי ויוצא מהחדר משאיר אותי לבד מבולבלת.