החבר הכי טוב שלי

5-שתיקה שווה זהב

לפעמים כל כך קשה לדבר עם מישהו פנים מול פנים. בעיקר שמדברים על הרגשות. לפעמים לא מוצאים את המילים הנכונות, או שיוצא גמגום שבכלל לא ציפינו אליו. לפעמים השתיקה באמת שווה זהב. אבל הפעם? הפעם צריך לשים את כל הקלפים על השולחן ולדבר גלוי.

אנחנו נכנסים לחדרי, דור מתיישב על הכיסא ואני התיישבתי על הקצה של המיטה שלי משלבת רגליים ומביטה בו. בחדר שורר שקט, אף אחד לא מדבר.

"טוב אז ככה" אני אומרת גורמת לדור להרים את הראש שהשפיל . הוא מביט בי עם עיניו החומות שאני כל כך אוהבת להביט בהן.
התחלתי בעצם לחשוב מה להגיד לו, הוא בא בהפתעה ואני לא מוכנה כל כך. אני חושבת ומסננת בראשי מה כן ומה לא להגיד לו. אני לא רוצה להצית את הקשר עוד יותר ולא לפגוע בו יותר מידי. אני מתחילה לחשוב על מילים יותר עדינות. בקיצור? יש לי סלט במוח כרגע.

"מה שהיה היום בבית ספר גרם לי ללכת בתחושה לא נעימה.בעצם תחושה מגעיל-" "אני יודע, אני יודע שנתתי לך ללכת מהבית ספר בתחושה מגעילה עשיתי לך משהו שלא היה במקום ואני מתאר לעצמי שככה הרגשת ואני רוצה שתגידי לי כל מה שאת מרגישה שאני אדע איך להתנהג" הוא אמר במהירות קוטע אותי באמצע משפט.
"תרפה קצת דור" אני אומרת לדור, הוא מביט בי עם העיניים שלו, לפעמים אני לא מצליחה לעמוד בהן. אני שניה מלהתחרט מהבקשה שביקשתי ממנו.
אני משפילה את מבטי בשביל לא ליפול למבט הזה שכולן נופלות בו. אני שומעת צעדים ואני מרגישה חום גוף אני מבינה שדור מחבק אותי אני מרימה את מבטי מצמידה את ראשי לחזהו חזק ומחזירה לו חיבוק. אני מופתעת מעצמי שהחזרתי לו חיבוק. כל העצבים שהיו לי הרגע התפוגגו , ללא ספק הוא יודע להרגיע אותי. נמסתי לתוך החיבוק הזה, הוא המתנתק מהחיבוק החם והאוהב. הוא הביט בעיניים החומות דבש המשעממות שלי. אני הסתכלתי לו על השפתיים שכל כך רציתי לנשק. אבל אני פחדנית. פחדנית ולא מודה ברגשות שלי אליו. היה משהו מיוחד במבט שלו והחזרתי את מבטי לעיניו שגורמות לי להרבה רגשות ופרפרים בבטן. זה בעצם דור בן דוד. ואני אוהבת אותו בסך הכל ותמיד אוהב אותו גם אחרי שהשפיל אותי מול בית ספר שלם, אני מבינה שהאהבה שלי אליו חזקה.
האופי והיופי ובכלל החיוך שלו זה מה שהופך אותו לדור בן דוד לילד השווה של השכבה אליל הבנות.