חודשיים. חודשיים קשים ועמוסים עברו להם,כל אחד הולך בדרך שלו חלקם התגייסו חלקם הלכו לעבוד.
אבל איך אני אסביר קשים ? קשים בכל מיני המובנים.
היום התאריך גיוס שלי, היום אני הולכת להיות חלק מהצבא. אני הולכת לבלות בטירונות כמעט חודש, ולא לראות את הבית שלי כפי שאני רגילה.
וחודשיים שלא שמעתי מדור, ממסיבת היום הולדת המדהימה שכולם אירגנו לי. אני לא יכולה לשקר שהכעס לא נמצא. כי הוא עדיין שם. אני כועסת אני מאוכזבת. אחרי המסיבת יום הולדת הכאב התגבר על עצמו, לא פגשתי בפרצופו היפה של דור אפילו לא פעם אחת.
והטבעת? הטבעת לא הורדתי אותה פעם אחת . היא חשובה לי כל כך. זאת המזכרת עם משמעות עבורי. ואת הטבעת ואת המזכרות אני לוקחת אותם איתי למסע.
היו פעמים שרציתי להתקשר, שישבתי מול המסך של הנייד על האיש קשר של דור, ולא התקשרתי. כי לא ידעתי מה להגיד.
פעם אחת התיישבתי בשולחן העבודה שלי ומולי הנייד על האיש קשר ופשוט אור אחי הגדול לחץ ואמר שאנחנו חייבים לסדר את הקשר בנינו. בחיוג הראשון ניתקתי.מהפחד. מהפחד שדור לעולם לא ירצה בקשר הזה כמו שאני בעצם רוצה אותו.
דור לא טרח לחזור אלי, אני ודנה סידרנו את היחסים שלנו אחרי הנשף שהלך כל כך רע, ממה שהבנתי שהיא ודור ו'החברים' הטובים שלי שיתפו פעולה בהרמת המסיבת ההפתעה שלי, לא אשקר שלא חייכתי ולא שמחתי כי הייתי יותר ממאושרת. אבל הכאב הגיע אחרי המסיבה עצמה.
בחודשיים האלה לא פגשתי בפניו של דור אפילו לא פעם אחת. לפעמים הייתה בי תקווה שהוא יתקשר ויקל על שנינו. אך זה לא קרה, הוא דאג לצאת מכל קבוצה ששנינו נכחנו בה. ואפילו חסם אותי עם הזמן. לעולם לא העלתי את הנושא שנקרא דור.
דנה כיבדה אותי, לא שאלה אותי שום דבר הקשור לדור וכך גם אני לא שאלתי אותה את אותו דבר. אני יודעת שהיא ודור בקשר טוב. ואני לא רוצה להיות זאת שהורסת את זה. למרות שזה הרגיש כל כך כואב. שהוא מצא מישהי אחרת שתמלא את החסר שבעצם זאת לא אני.
אבל בכל החודשיים הפנויים שהיו לי לא נתתי לעצמי להעלם לתוך המחשבות האלה, התחלתי לעבוד להרוויח כסף לבלות.לא נחתי דקה לרגע.
ובעוד כמה דקות אני אעלה לאוטובוס ואהיה בידיים של הצבא, דנה והמשפחה שלי באו להפרד ממני לפני שאני עולה ואהיה במסע שהולך לשנות את החיים שלי.
בעצם אני הולכת להתחיל פרק חדש בחיים שלי פרק ב'.
אני מנשקת ומחבקת כל אחד, מתנות מזכרות. בתוך המזוודה הענקית שהולכת איתי למסע הזה שם כל המזכרות מדור. אולי הוא שכח אותי ואולי לא אבל אני לעולם לא אשכח. אני סוחבת את המזוודה הענקית שמה בתא המטען הענקי של האוטובוס מנופפת בפעם האחרונה למשפחתי ולדנה שהפכה למשפחה מזמן. ועולה במדרגות של האוטובוס הולכת בשביל הקצר, מלא בנות כבר ישובות חלקן באוזניות חלקן מדברות עם מי שישובה לידה. ואני? אני מוצאת את עצמי יושבת בסוף האוטובוס ליד החלון לבד. אני שמה את האוזניות מדליקה את השירים הכי אהובים עלי, חלקם אהובים עלי ועל דור. נזכרת בו אולי בפעם האחרונה שלי בחיים האלה. כי אני לא הולכת להכניס את העבר שלי לחלק ב' של החיים שלי.
אני נרגעת מהשירים נותנת לעצמי להרגע ולא להכנס ללחץ כי הולכת לעבור עלי תקופה נורא קשה.
האוטובוס נוסע לבקו''ם שבתל השומר. שם אני אצא כבר עם המדים הצבאיים ואתחיל בשירות שלי.
אני עוצמת את עיניי, ויוצאת מהמחשבות שלי לכמה זמן. הפלאפון רוטט על רגלי. אני מביטה בהודעה שצצה על ההצג של הנייד.
היא מדור.
"נסיעה טובה וגיוס קל אוהב ומתגעגע דור."
YOU ARE READING
החבר הכי טוב שלי
Roman d'amour"תבין אני ואתה לא יכולים להיות ביחד אתה החבר הכי טוב שלי, בעצם היית" אני אומרת במהירות והדמעות לא מאחרות להגיע והן לא מאושר. אני לא יודעת מה עובר עליי. למה אמרתי את זה. אני הכי רוצה את זה. "למה את לא נותנת לנו הזדמנות שירן? אני יודע שאת רוצה את זה ב...
