החבר הכי טוב שלי

22-הפתעה

 אני נעלמת מהאולם, לא אכפת לי שפספסתי הרגע נשף שלם. שבעצם באתי להנות ולא להתבאס.

אני עומדת על המדרכה מחכה שמונית תעצור לי, אבל אני מבינה שאף מונית לא עוברת עכשיו בשעה 12 בלילה.
אני מתייאשת, הרגליים כבר כואבות לי. העקבים האלה מציקים השמלה והסיכות שתקועות חזק בשיערי עוד יותר. אני גם לא מתכוונת להתקשר להוריי, אני ארגיש רע להוציא אותם מהבית בשעה כזאת.

"שירן" מישהו צעק מרחוק, אך לא התייחסתי. הצעקה הייתה קול גברי. "שירן!" הצעקה נשמעת עוד יותר קרובה ואני מזהה את הקול. דור.

הורדתי את הנעליי עקב שלי אני מחזיקה אותן בידיי, ומתחילה ללכת בהליכה מהירה, לא יודעת לאן אני הולכת אך נותנת לרגליי להוביל. אני מתנתקת מהראש שלי לרגע.

"שירן." צעקה שנשמעת כועסת מתקרבת יותר ויותר. אני מגבירה את הקצב וממשיכה ללכת כמעט רצה. אחיזה חזקה מורגשת בזרוע ידי. אני מסתובבת מבינה שדור השיג אותי.

"מה אתה רוצה דור?" אני שואלת חסרת סבלנות רק מחכה לברוח הביתה.

"אותך"

"טוב" אני עונה ביובש מחכה שישחרר את האחיזה מידי אבל הוא רק מהדק את האחיזה סביב הזרועה ולא משחרר.

"בואי אקח אותך הביתה ולא תשמעי ממני יותר מבטיח" הוא מציע ואני לא יודעת, האם אני רוצה לא לשמוע ממנו יותר בחיים?

אולי זה לטובתי, פחות יכאב לי. אני אולי ארגיש בחסרונו או אולי לא. אני מהנהנת בראשי מסכימה להצעה שלו. מסכימה שהוא יקח אותי הביתה ואחר כך לא אשמע ממנו יותר.

הוא מוביל לאוטו שלו, פותח לי את הדלת בפעם האחרונה כמו ג'נטלמן . אני נכנסת חוגרת את עצמי והוא מתניע את האוטו.

הנסיעה כל כך שקטה, אף אחד לא פוצע את פיו. שנינו בשקט, אך שנינו רוצים לשבור את השקט הזה אך לא יודעים איך. שנינו טעונים רגשית, רק לפני שעה הסכמתי להצעתו להיות הבת זוג המאושרת של דור . אך שאני מבינה את זה לא הייתי צריכה להסכים מהתחלה להצעה שלו, כך אף אחד לא היה נפגע לא אני ולא דור.

כל כך זה לא היה צריך לקרות מהתחלה. דנה לא הייתה צריכה לנשק אותי בשביל להוביל אותי לחדר עם דור, דור לא היה צריך להשקיע עבור היום הולדת שלי. בעצם הנשיקה לא הייתה צריכה לקרות.

הוא חונה מול הבניין שלי. "תודה" אני מודה לו מכל ליבי. הוא מהנהן לא אומר שום מילה. הלב שלי נצבט כל כך חזק. אני משפילה את מבטי. למה אני יושבת עדיין באוטו ולא בורחת מכאן? בידיים רועדות אני מנסה ללחוץ על הקליק שרק ישחרר את החגורה המחניקה הזאת.

הוא לוחץ בעצמו ומשחרר את החגורה שלי. הוא לא מביט בי אפילו לשנייה. אני מבינה שהקשר הזה נגמר הפעם לתמיד. שגם אם יעבור חודש הקשר בעצם לא יחודש גם אם הוא לשעה.

אני לא אומרת מילה, מבינה שזה הזמן שלי לצאת מהאוטו ולהמשיך בחיים שלי. אני יוצאת מהאוטו אני מביטה לאחור בפעם האחרונה הוא לא מתניע את האוטו. כנראה הוא מחכה שאני יכנס לבניין. אני מתקדמת לעבר הבניין מחפשת בארנק הכסוף שלי את המפתחות, אני פותחת את דלת ביתי, ומבינה שכולם ישנים.

אני הולכת לעבר החדר שלי, אני לוחצת על הידית מבינה שלא סגרתי אותו שיצאתי מהבית לנשף. אני פותחת את הדלת מדליקה את האור ונבהלת ממה שאני רואה.

"מזל טוב!" צעקה מכל מיני אנשים מוכרים, אני חושבת שאני הולכת להתעלף. ללא ספק הם הפתיעו אותי. אני מחייכת חיוך אמיתי וכנה. אני רואה את הוריי ואחיי., אני רואה את דנה בשמלת הנשף עדיין ולידה עומדים אוהד אוראל בר ואביגיל. אך מישהו אחד חסר לי.

"מזל טוב" אני שומעת לחישה לאוזני וצמרמורת קלה עוברת בגופי. אני מבחינה בדור שעומד מאחורי וכף ידו מורגשת על הכתף שלי. הוא מוריד את כף ידו והולך לעבר כל החוגגים, הורי מביאים עוגה מושקעת שהנרות הם 18 הגיל שלי. אני מבקשת משאלה, ומכבה את הנרות.

השירים נשמעים בכל הבית, כולם רוקדים ובעצם חוגגים את היום הולדת שלי. אני רואה את דור רוקד עם כולם ואני יושבת בצד שלי ובוהה בהם .

"למה את לא רוקדת?" אור אחי הגדול צועק מנסה להתגבר על המוזיקה המרעישה. "לא מתחשק לי" אני צועקת לאוזנו בחזרה הוא משחרר את הנושא ומתהלך לעבר הסלון ורוקד עם כולם.


המסיבה הייתה טובה, כולם הפתיעו אותי. עד שהמשטרה באה ועצרה את כל החגיגה ופיזרה את כולם הביתה. כולם עזבו והשעה 4 בבוקר. אחרי שניקנו את כל הבית מהבלאגן אני נכנסת לחדרי מרשה לעצמי להוריד את השמלה. אני לובשת את הפיגמה הנוחה שלי ומתיישבת על המיטה שלי ובוהה בכל המתנות שנחו עליה. אני מסתכלת על מתנה אחת שהיא בעצם ארגז ענקי. אני לוקחת את הארגז הענקי ומבחינה בפתק שתלוי על הארגז.

אני תולשת את הפתק ופותחת אותו.

'שירן שלי, אני רוצה לאחל לך את כל הטוב שבעולם.שתיהני ביום שלך שתמשיכי להיות מאושרת ותמשיכי להיות כמו שאת. את מדהימה שירני. אני אוהב אותך, שלך דור"

דמעות זולגות מעיניי, לא יכולה להגיד אם זה מהתרגשות או בגלל שהוא כבר לא חלק מהחיים שלי. בפעם השנייה.
אני פותחת את הארגז במהירות מסוקרנת לדעת מה יש בתוך המתנה.

אני רואה את כל המתנות מכל השנים הקודמות של דור, כולל הציורים שלנו. ורואה עוד כמה דברים שנוספו שלא זכור לי ששמתי אותם בארגז לדור.

אני מוצאת עוד פתק בתחתית אני לוקחת אותו במהירות ופותחת אותו.

'אני יודע שאלה כל המתנות שקניתי לך בעבר אבל היה לי חשוב שהם ישארו אצלך. כי זה הזיכרונות שלך ממני וההפך זאת לדעתי המתנה המושלמת. תיהני ממנה והכי חשוב שהיא תישאר אצלך תמיד ולעולם אל תחזירי לי אותם . תפתחי בבקשה את המגירה בשידה שלך שנמצאת ליד המיטה שלך'

אני פותחת את המגירה ורואה קופסא אדומה, אני לוקחת אותה במהירות ופתק מונח על הקופסא.

'תפתחי את זה ותשמרי את זה תמיד זה ישמח אותי שאני אדע שאת שומרת על זה כמו על הדבר הכי חשוב לך. '

אני פותחת את הקופסא ומתגלה טבעת וחרוטה עליה האותיות של השם שלנו, אני לא יכולה להגיד שלא התרגשתי. רציתי שהוא יענוד לי את הטבעת.

אני עונדת את הטבעת ומביטה בה. היא כל כך יפה.
אני לא מתכוונת להוריד אותה לעולם. היא הדבר הכי חשוב לי עכשיו. ואני אשמור עליה כל כך טוב.

תודה דור.

_________________________________________________________

וואו ! אני כבר מחכה לכתוב את הפרק הבא, הוא חצי מוכן. קבלו הצצה:

חודשיים. חודשיים קשים ועמוסים עברו להם,כל אחד הולך בדרך שלו חלקם התגייסו חלקם הלכו לעבוד.
אבל איך אני אסביר קשים ? קשים בכל מיני המובנים.

היום התאריך גיוס שלי, היום אני הולכת להיות חלק מהצבא. אני הולכת לבלות בטירונות כמעט חודש, ולא לראות את הבית שלי כפי שאני רגילה.

לא בא לי להרוס את ההמשך! הפרק יעלה היום או מחר, תהנו מהפרק עכשיו שבוע טוב נסיכות