החבר הכי טוב שלי

10-מהי חוזקה?

    אף פעם לא הבנתי מה המילה 'חוזקה' באמת מסמלת או אומרת, למה מתכוונים שאומרים 'את חזקה' למה מתכוונים באמת?
נשארתי מבולבלת על המיטה אחרי שאור יצא מהחדר לקח לי הרבה זמן לחשוב למה הוא באמת התכוון שאני 'חזקה' אני לא חזקה. אני נופלת כל פעם לבור העמוק ולא מצליחה לצאת ממנו.

הבדידות עוטפת אותי, אני מרגישה כל כך לבד. כאילו אין אף אחד ביקום הזה שיכול להבין מה אני מרגישה עכשיו. או שבעצם כן?

השעה 11 בלילה, אני מרגישה שהזמן לא זז. כאילו הוא נעצר ועושה לי פרנציפ. זה משגע אותי שהדקות לא זזות, שהשעה לא עוברת מרגיש כמו נצח.

אני כבר שעה צופה בשקרניות קטנות, מה שאני לא נוהגת בדרך כלל לעשות בימי שישי בערב. תמיד אני ודור יוצאים עם החברים יושבים בבקתה שמצאנו לפני כמה שנים וצוחקים על כולם.

ניגבתי את האף שלי בכל הכוח עם הנייר שהיה מונח על השידה הקטנה שניצבת ליד המיטה שלי.

העציב אותי שדור לא היה מסוגל אפילו לפנות אלי או להגיד לי 'שבת שלום' אפילו שחיבקתי אותו הוא היה מופתע מהחיבוק. גם אני הייתי בעצם מופתעת.

מופתעת מזה שחיבקתי אותו, שבכלל היה לי את האומץ.

אך אני לא יודעת מי יותר יצא פחדן. אני זאת שלא הביטה בו כלל בארוחת שישי או הוא שבכלל לא אמר 'היי' או שבת שלום כמו בני אדם.

הדלקתי את הפלאפון אחרי יומיים שלא העזתי לגעת בו. הרבה קולות של הודעות מתחילות להשמיע קולות, אני נאנחת ומביטה בשיחות שלא נענו.

אני נכנסת לווטסאפ במהירות רואה 500 הודעות, לא מגזימים כלל. הם בטח שלחו תמונות או התחילו לצחוק על בדיחה חדשה שדור או אוהד מצאו. אני גם לא טורחת להכנס לקבוצה ולקרוא את ההודעות החסרות טאקט שלהם.

אני לוחצת לחיצה ארוכה על הקבוצה ויוצאת ממנה לא מהססת על המעשה שלי, בטוחה בעצמי במאה אחוז. לא מתחרטת.

זרקתי את הפלאפון על המיטה וממשיכה לצפות בשקרניות קטנות לא טורחת להעביר לאחור לראות את הדקות שפספסתי לפני כמה דקות.

אני ממשיכה לנגב את האף שלי , ולנגב את הדמעות בקטעים רומנטיים.

חמש דפיקות חזקות על הדלת שהוציאו אותי מהריכוז. 'כנס' אני צועקת לחלל החדר לא יודעת מי דופק בדלת.
אני לא מרימה את מבטי מהטלוויזיה אפילו לשנייה, לא מעוניינת לדעת מי מסתרר מאחורי הדלת ומאחורי הדפיקות שכל כך עיצבנו אותי.

"שירן" אני שומעת קול מוכר. אני מרימה את מבטי במהירות. הקול הזה גרם לי לצמרמורת בכל הגוף.

"דור" אני אומרת בקול חלוש מבינה שיצאתי מושפלת לרגע. אני לא מבינה מה הוא עושה כאן הוא לא היה צריך ללכת עם חברים? המשפחה של דור עזבה כבר מזמן, אור יצא עם חבריו רועי הקטן כבר במיטה והורי יושבים בסלון רואים עוד סרט ישן שראו כמה פעמים וצוחקים ממנו שוב ושוב.

"אני לא רוצה לראות אותך או לשמוע ממך יותר בחיים שלי" אני אומרת וטורקת את הדלת בפניו. לא לפני שאני מביטה במבט שהעצבני שלו. אני נועלת את הדלת שלא יכנס במקרה.

אני חושבת שהפעם הוא הבין מה אני רוצה, וזה הולך לקרות. הוא צריך ללמוד אתה טעויות שלו. שבעצם אני לא בובה על חוט.

אני מקווה שהוא יבין שהוא טעה ושילמד מהטעויות של עצמו. כי לא כולם שירן. לא כולם יסלחו לו.

אני לא יכולה להגיד שניצוץ של רגש בליבי קפץ שהוא בא אלי , משהו בליבי הרגיש שהוא רוצה להלחם על הקשר הזה שאני עוד חשובה לו. אבל מצד שני אני עדיין עצבנית עליו. אם אני אשבר אני אראה בעיניי אחרים חלשה. אבל סוף סוף עמדתי מולו כשאני מלאת ביטחון בלי לחשוש לרגע.

הי, אבל בכל הדייסה שבישלנו לעצמינו אני כבר לא שירן של פעם. אני שירן אחרת לא אותה שירן שהתביישה מכולם, בי כבר אי אפשר לשחק. אני לא עוד בראץ מאוסף הבובות שלו. או בובה מאיזה מחזה משנות ה80. לעולם לא חשבתי שאעשה את המהפך הזה בין רגע.

הוא דופק דקות ארוכות על הדלת בזמן שאני שקועה במחשבות. אני נאנחת ונכנסת למיטה .

"תפתחי את הדלת המחורבנת הזאת!" הוא צועק מבעד לדלת. אני מתחילה להלחץ שלא יתחיל להעיר את אחי הקטן, ושהוריי לא יבהלו. אני קמה מהמיטה ופותחת את הדלת הוא נכנס לחדר שעל פניו מבט עצבני.

"דור אני חושבת הייתי ברורה שאני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלי. אז למה אתה ממשיך לדפוק" אני חוסמת את המעבר לחדר בעזרת שני ידיי שאני פורסת לצדדים מנסה לכסות לפחות חצי מהכניסה.

הוא מסתכל לתוך עיניי, לא אומר דבר. זאת הזדמנות להגיד מה אני חושבת.

"אתה יודע משהו דור? כל השכבה חושבת שאני מסכנה. השפלת אותי מול 1000 ילדים שסיקרן אותם על מה הצעקות והמהומות. ויודע עוד למה? בגלל שנתנו לי את התיוג של החברה הכי טובה של דור שנראת כמו הבת זוג שלו. נציין החברה הכי טובה לשעבר אבל בעצם בימים אלה אתה שוכב עם זונה ששמה עמית. בגללך כולם חושבים מושפלת תודה לך" אני מנסה לשחזר את כל המגילה הארוכה שאמרתי מבינה שאני אמרתי לדור את כל מה שאני חושבת עליו מבלי לפחד.

"אני מצפה ממך בתור החברה הכי טובה שלי לשעבר לכבד קצת את החברה שלי" דור אומר רגוע נשען על הקיר במסדרון אני מביטה בו מבט מאוכזב וכואב. אני טורקת את הדלת ונועלת אחרי.

עמית? עמית חברה של דור?





. [U|