גיבור שלי- My hero

-פרק 7-

נקודת מבט של שון
פתאום הטלפון שלי צילצל.
/מספר לא מזוהה/
•הווו שון מילר כמה זמן!!! שמעתי אתה בבית חולים שומר על הנערה שהפלתי.
▪אתה מה?
צעקתי בטלפון וישר קייטי הביטה בי בפחד.
נאנחתי ויצאתי מהחדר
•מה ששמעת שון, אני יהפוך לך תחיים לגיהנום.
▪אתה לא מפחיד אותי סטפן
•כדאי לך שון
/השיחה נותקה/
ידעתי שהוא יגיע ולא יניח לי, ידעתי!
הבטתי מסבבי כדי למצוא משהו כדי לחבוט בו.
ולשמחתי זה היה הקיר.
"חתיכת בן זונה"-צעקתי.
"היי אדוני, תרגע"-אמר הרופא.
"אל תגע בי"-צעקתי עליו ונכנסתי לחדר בו שכבה קייטי.
"מה קרה?"-שאלה כשניכנסתי עצבני.
"כלום תנוחי"-אמרתי לה והיא נאנחה בעצבנות.
מה אני יעשה? מה עכשיו יצטרך לשמור עליה ממנו? למה אכפת לי וואי?! טוב אני יהיה איתה עכשיו כי אני חייב אבל, מה לעשות עם הבן זונה הזה??

נקודת מבט של קייטי
/אחרי כמה שעות/
הרופא נכנס לבדוק את הרגל שלי.
והיא כאבה, מאוד.
ולגבי שון...
אני לא יודעת למה הוא פה!
למה הוא השאיר אותי פה!
אינלי כסף!
איך אני אשלם לעזאזל?!
"אחחח"-נאנחתי בכאב והמפלצת הזאת ישר קמה להגנתי.
"תזהר ישרמוט"-צעק.
הרופא לא ענה והמשיך במעשיו.
"תירגע"-אמרתי לו והוא גילגל עיניים, הסתובב והתיישב בחזרה על הכיסא.
"אמממ מפלצת, רציתי לשאול אותך משהו"
"מפלצת?"-גיחך
"נו אני לא יודעת מה השם שלך"-אמרתי בביטחון ובגילגול עיניים.
"שון"-אמר וחייך בקלות.
"אוקי, אז שון...למה אתה עדיין פה?"-שאלתי.
"כובע"-ענה וגילגלתי עיניים.
תגידו ליייי! איך אפשר לסבול אותו.
אני שונאת אותו שונאת.
"אני שונאת אותך מפלצת"-אמרתי לו ונישכבתי על במיטה בזמן שהוא גיחך ונרדמתי

~אחרי 4 ימים~
נו מה היה ב4 ימים האלו?
ישנתי, קמתי, אכלתי וכמובן שטיפלו לי ברגל.
אבל שון.
שון לא היה פה!
נו למה ציפיתי בכלל?!
הוא גרם לי להיות פה ועזב אותי.
לא שהוא חייב פשוט..לא יודעת!
מה עם העבודה? עם הבית? איך אני עדיין פה? אני לא יכולה לממן לי טיפול! מה זה כל השיט הזה?!
"אממ סליחה"-ניסיתי לקרוא למישהו כאני עדיין לא יכולה ללכת וכשאני עדיין שוכבת על במיטה.
"סליחה"-צעקתי.
"כן, מה קרה"-באה האחות בזריזות.
"סליחה על הצעקה אמממ את יודעת מי מימן לי את הטיפולים?"-שאלתי טיפה בחשש.
"אממ כן, שון מילר אם אני לא טועה"-אמרה ופערתי את פי. מה שון?! לא דיי זה לא קורה לי! מה עכשיו אני אצטרך להחזיר לו?!
למה אני תמיד נמצאת בצרות למההה?!
"אוקיי תודה ואמ...את יודעת איפה הוא?"-שאלתי שוב. "מצטערת, לא"-ענתה ויצאה.

וככה עברו עוד כמה ימים עד שהרגל שלי הבריאה ועלייה נשארה רק תחבושת.
"את משוחררת"-אמר הרופא אחרי יומיים.
וכן כן הוא לא היה פה עוד יומיים.
לקחתי את התיק שלי.
שוב התלבשתי בבגדים מאותו היום ויצאתי מהבית חולים.
התחלתי להתקדם לכיוון הבית שלי.
לפחות כל אני מניחה..עד שצפירת מכונית לא עצרה אותי.
"כנסי"-אמר

______
אז מי קרא לה?
》》》
מישהו שעדיין רוצה להצטרף לקבוצה?