גיבור שלי- My hero

מרתון יומולדת-פרק 76-

פרק 5 למרתון
בפרק הקודם:
זרקתי באגרסיביות את השמיכה ממני קמה נועלת תכפכפים שתמיד ליד המיטה שלי, חוטפת את הטלפון מהשחדה שהספקתי לשים עליה לפני המקלחת ובורחת מהחדר בהליכה מהירה. הוא מעצבן אותי כל כך.
כל כך.
______________________________
המשך נקודת מבט של קייטי
ירדתי למעטה בעצבים, נכנסת למטבח לוקחת כוס וממלא לי כוס מים. רגלי זזה בלי הפסקה מעצבים.
שום דלת לא נפתחה ומסגרה, כלום, שקט!
החמור הזה אפילו לא בא אחריי.
יואווו.
לקחתי את המים והטלפון פותחת את הדלת ויוצאת לגינה.

התיישבתי על הכורסאות ממול הבריכה. התחלתי להכנס לכל מיני אפליקציות, מעבירה את השעמום.
אני לא מבינה, מה הוא עושה לי בכוונה או מה.
נכנסתי לאינסטגרם ובדיוק שון העלה תמונה שרשם למעטה /אהבה לפעמים מסנוורת ולא מראה מי באמת הבנאדם/

הוא צוחק עלי???
לרגע עלתה לי המחשבה להגיב לו אבל... לא יודעת. מצד אחד הוא נורא התעצבן אבל מצד שני... מצד שני, לא אכפת לי.
לחשתי על "תגובות"
והחלטתי להגיב לו /מצחיק שדווקא אתה אומר את זה/
הבטתי במה שרשמתי והתלבטתי האם לשלוח או לא. אבל עם מחשבות רבות החלטתי לשלוח.
וחיוך גדול התפרס על פניי. הרמתי את ראשי לשמיים ומבטי נתפס על החלון שלנו, שון עמד שם מביט בי ואז בטלפון שלו.

הוא מקליד משהו ואז מביט בי שוב.
הוא תייג אותי והגיב בחזרה /תחזרי/
כיביתי את הטלפון וגיחוך קטן יצא מבין שפתיי.
הבטתי בו בפעם האחרונה וקמתי מהכיסא מתקדמת לחצר האחורית איפה שהוא אינו יכול לראות אותי.

התישבתי על הדשא מביטה לשמיים וחושבת עלינו.
איך הגענו למצב הזה?? למה אנחנו כל הזמן רבים??
בלי ששמתי לב הדמעות שלי החלו לרדת ואני פשוט שיחררתי אותם והבכי השתלט עלי וקברתי את פניי ברגליי.
לאחר כמה דקות הרגשתי זרועות העוטפות אותי.
ונתתי לעצמי להישבר.
אני כל כך לא רוצה שהוא יפגע, אני רוצה שיהיו לו חיים רגילים.

ידו האחת ליטפה את ראשיי והשניה חיבקה את מותניי.
הרמתי את ראשי והבטתי ביד שחיבקה אותי.
פחד התחיל להתחולל בתוכי וליבי החל להעיץ.
"למה מתוקה כזאת בוכה?"
הקול הזה, אני חשבתי שיותר לא אשמע אותו.
הסתובבתי בחדות ודחפתי אותו, קמה מביטה בו.
בבנאדם שהרס את חיי.
בסטפן.