גיבור שלי- My hero

-פרק 12-

~יום למחרת~
נקודת מבט של קייטי
ושוב הבוקר הגיע.
השעה היתה 7 וחצי.
ואני במיטתי הלא נוחה כשהשמש
מסנוורת את עיניי.
התישבתי על מיטתי ופיהקתי.
אחרי זה הפלאשבק של אתמול לא איחר לבוא.

***פלאשבק***
לקחתי את רגליי ויצאתי מהשער.
התחלתי להתקדם ברחוב בלי שום
ידיעה לאן אני הולכת, פשוט הולכת לעצמי.
אך צפירת מכונית עצרה אותי.
"היי קייטי, מה את עושה פה? השתחררת מהבית חולים?"
"סתם מטיילת וכן"-עניתי בלי
להביט בה.
"שמחה לשמוע, את רוצה שאני אקפיץ אותך לאנשהו?"-שאלה עדן.
חשבתי לעצמי שאם אני לא
אשתמש בזה שון ימצא אותי. הוא יכול לצאת בכל רגע ואז היא תראה אותו והלך עלי.
"כן, תודה עדן"-אמרתי והתיישבתי
לידה במכונית שלה.
"בכיף, לאן את צריכה?"-שאלה.
"למסעדה"-עניתי והיא הנהנה.
ובכך 20 דקות לאחר מכן הגענו
למסעדה.
"תודה עדן"-אמרתי בחיוך.
"בכיף"-ענתה ונסעה.
הבטתי מסביבי ופשוט במקום
להכנס למסעדה, התחלתי להתקדם
במהירות לכיוון ביתי.
ואחרי 10 דקות הגעתי.
10 דקות של מלא מחשבות על שון.
נכנסתי לביתי וישר נשכבתי
במיטתי הלא נוחה ונירדמתי
***סוף פלאשבק***
(

הפלאשבק הוא אחרי מה שקרה שהיא שמעה שצופרים לה...)
אתמול באמת היה יום ממש גרוע.
לא ציפיתי שזה מה שיקרה לי.
אך למרות הכל קמתי ממטתי והלכתי
לצחצח שיניים ולאחר שסיימתי שמתי את אותו מכנס השחור שלי שאני שמה כל יום וחולצה חדשה,בצבע ירוק.

שמתי את המגפיים האהובים עלי, לקחתי
את
התיק שלי ויצאתי מהמזבלה בא אני גרה לכיוון המסעדה כשהשעה 7:50
אני לא מתכוונת לאחר.
ישלי 10 דקות להגיע למסעדה.

לאחר ההליכה שלי למסעדה, סוף סוף הגעתי. בלי להסס משום דבר נכנסתי לתוך המסעדה והתחלתי לעבוד.
בלי לחשוב על שום דבר.
ו

במיוחד על שון.

~השעה 13:00~
עבדתי 5 שעות בלי שום הפסקה ולבסוף נכנעתי והתישבתי על הכיסא.
ישבתי והבטתי ברגליי מרוב שעמום ועוד הפעם כל הזיכרונות הציפו אותי.
כל מה שקרה לרגל.
בגלל מי זה קרה...
אני בכלל לא יודעת מיזה היה, פשוט מאז לא ראיתי אותו.
ישבתי וישבתי וחשבתי לעצמי אך מישהו קרא לי.
"מה קורה בובה?"
הוא!
זה הוא!
הזה שבגללו נקעתי תרגל. זה שבגללו בכלל הסתבכתי עם שון מילר.
לא עניתי ושוב הבטתי ברגליי מנסה להתעלם ממנו.
אך יכולתי לשמוע את הכעס שלו במשפט הבא שלו.
"שאני מדבר איתך, את עונה לי"
הרמתי את מבטי אליו ופגשתי בזוג עיניים שחורות ואפלות ושער שחור.
הוא באמת אחד שמאוד מפחיד.
"ואם לא בא לי?"-שאלתי בחוצפה.
כאילו מה ניראלו בכלל?!
"חתיכת שרמוטה את תעשי מה שאני אגיד לך! מובן?"-שאלה ובשנייה סטר לי.
עפתי על הריצפה ודמעות הציפו את עיניי.
עוד הפעם זה קורה לי.
הוא שוב הזכיר לי את המעשה של שון.
כל דבר מזכיר לי את המעשה שלו, כל דבר!
אני לא יכולה יותר.
כל המבטים היו מופנים אלי וכך גם של בוריס ועדן.
אני שונאת להיות במרכז העיניינים.
שונאת.

"תזוז ממנה עכשיו סטפן"-פתאום נשמעה צעקה וכל האנשים יצאו מהמסעדה.
זה היה שון.
שון התקרב אלי ועזר לי לקום, באתי ללכת לשירותים אך הוא תפס אותי וחיבק כשאני עומדת לידו והחמור מיצרי הזה מולנו.
"תעזוב אותי"-אמרתי לו בכעס ובבכי.
"שומע שון?! עזוב תילדה"-אמר ככל הניראה סטפן בחיוך שחצני, הבטתי בו בכעס והוא קרץ לי.
"אני רואה אתה רוצה בעיות"-אמר שון.
"למה בעיות? כולה משתעשע עם הבחורה"-אמר בצחוק ובזילזול.
"היא מחוץ לתחום סטפן"-אמר שון בכעס ובלי לחשוב פעמיים לחצתי על ידו.
לחצי עליה מרוב פחד שהיה לי רק מלשמוע שוב תקול הזה.
אותו הקול שהיה לו שהוא סטר לי.
"ולמה"-שאל.

"כי היא האישה שלי"

___
וזהו להיום.
אני ינסה לעלות בסוף השבוע פה עוד פרק ופרק בסיפור
"אהבה ממבט ראשון"

כדי שאני יעלה עוד פרק
אז המטרה:
90 הצבעות
20 תגובות