גיבור שלי- My hero

-פרק 36-

בפרק הקודם:

(המשך נקודת מבט של קייטי)
~השעה: 14:25~
קמתי בגלל שהרגשתי מלא נשיקות. פקחתי את עיניי ולא ראיתי את קיילי.
הסתובבתי וראיתי את שון מנשק אותי ופשוט צחקתי.
"כמה ישנת שתיהיה בריאה"-אמר וחייכתי.
"איפה קיילי?"-שאלתי.
"כשבאתי ראיתי אותכן ככה והעברתי אותה לחדר שלה"-אמר והבטתי בו לא מאמינה למה שהוא עשה.
"אתה רע"-אמרתי.
"לא נורא"-אמר ונישק אותי. "רע שאת אוהבת"-הוסיף וצחקתי.
דחפתי אותו ממני וקמתי.
"לאן?"-שאל.
"לצחצח"-עניתי ונכנסתי לשירותים.
_______

נקודת מבט של קייטי
אחרי 10 דקות יצאתי והתקדמתי לשון שהיה שקוע בטלפון שלו. "שון"-קראתי לו מנסה להעביר את תשומת ליבו כלפיי.
"האא פרינסס?"-ענה עדיין לא מביט בי.
"בוא נלך לאנשהו"-אמרתי וליטפתי את פניו.
"לאן בא לך?"-שאל עוזב את הטלפון שלו.
"בוא לקניון, אתה חייב בגדים חדשים"-אמרתי והוא צחק.
"את מתחילה להשתנות"-אמר וחיוכי ירד. כמה שהמשפט הזה הזכיר לי את העבר.
"מה קרה??"-שאל והינהתי לביטול מסמנת ששום דבר.
"דברי קייטי"-אמר שון. "אני חוזרת לאיפה שגרתי"-הטלתי את הפצצה עליו.
"לא את לא"-אמר מתעצבן.
"אם אנחנו נפרד אני גם ככה חזור לשם ואין טעם שאני אזניח את הבית שלי"-אמרתי משפילה את מבטי.
"אבל אנחנו לא נפרדים ולא נפרד"-אמר קם ובועט במיטה.
"ואם כן שון, מאיפה לך לדעת??!!"-אמרתי מביטה בו.
התנחלתי אצלו יותר מדי... "קייטי תעזבי את העתיד ואת העבר, תחיי עם ההווה."-אמר מתקדם אלי.
"אבל אתה לא מבין אותי שון"-אמרתי נעמדת ומרגישה איך דמעותיי מנסות לפרוץ החוצה. איך זה שאני תמיד יוצאת חלשה לידו?? "איך לעזאזל אני לא מבין אותך קייטי?"-שאל.
"אני מרגישה חרא עם זה שאני גרה פה יותר מחודש, זה לא הבית שלי"-אמרתי מרימה את מבטי שוב אליו, אך הוא מזיז את מבטו לכל דבר אחר שהוא לא אני ומסתובב כך שאני עומדת מול גבו מביטה בו.
"זה הבית שלך"-אמר ומיד הוסיף "את חברה שלי קייטי, זה הבית שלך"
הקול שלו יצא כל כך אדיש וקר.
"אמרת את זה לכל חברה שלך?"-אמרתי מתעצבנת, אני באמת השתנתי. התחלתי להבין דברים.
"מה לעזאזל קייטי"-אמר בצעקה, מסתובב אלי.
"לא לזה התכוונתי"-מיד הוסיף להגנתו.
"הא באמת?!"-אמרתי בציניות מרגישה את הדמעות המלוחות האלו על שפתיי.
"בכל מקרה זה לא הבית שלי, ישלי בית משלי"- אמרתי והוא גיחך.
"אם את קוראת לזה בית, טוב"-אמר בקול מזלזל ואני פערתי את עיניי.
"תודה שון"-אמרתי מנגבת את דמעותיי ומתקדמת לחדר ארונות. 
סגרתי את הדלת ופרצת בבכי. אז זהו, סוף סוף הוא אמר את מה שהוא באמת חושב עלי. תודה לאל שמהיום אני מפסיקה לחיות בשקר.
אז כמו שהבנתי הטיול לקניון מבוטל...ועדיף שכך.
נגבתי את דמעותיי שוב ויצאתי מחדר ארונות בלי להביט בו... פשוט נעלתי את נעליי מהר ויצאתי מהחדר במהירות.
ירדתי במדרגות ורצתי לכיוון הדלת בריצה קלה.
"קייטי?"-שמעתי את קולה של אווה.
לא עניתי לה ופשוט פתחתי את הדלת ויצאתי מביטה בריצפה אך זאת היתה טעות בגלל שנתקלתי במישהו.
"מצטערת"-אמרתי מרימה את מבטי ופוגשת את מבטו של אביו של שון.
"לאן את רצה ילדונת?"-שאל. 
"רחוק מהבן שלך"-עניתי ובאתי להמשיך להתקדם לשער אך ידו עצרה אותי.
"הכל בסדר?"-שאל בקול רך.
"לא"-אמרתי והזזתי את ידי מתקדמת במהירות לשער. נמאס לי כבר!
השעה כבר 3 בצהריים .
רצתי ורצתי עד שראיתי את המסעדה של בוריס מולי.
נכנסתי במהירות לתוך המסעדה פוגשת במלא מבטים של אנשים ובמיוחד את מבטו של בוריס שמופנה אלי בשאלה.
"קייטי.."

_____
סורי שהפרק קצר... רציתי כמה שמהר יותר לפרסם לכם משהו...
תצביעו ותגיבו❤