נחמה | Consolation

הקדמה

נחמה

אני זוכרת די ברור את ליל חמישי ההוא בדירה של מייקי ואיתן. מייקי ודניאל סידרו בקבוקי בירה ריקים בשורות על מעקה המרפסת, הם רצו לשחק בירה-פונג, אבל מלאי הבירה אזל, ולא היה כדור. אז הם יצרו כדור מסלוטייפ שחור עבה וניסו להפיל באמצעותו כמה שיותר בקבוקים. מייקי קרא לזה 'ביראולינג'. זה ככל הנראה היה הרעיון הכי מטומטם שעלה אי פעם בראש הדפוק שלו, אבל הם היו שיכורים מספיק כדי לצחוק מנסיונותיו הכושלים להפיל בקבוק זכוכית בעזרת חפץ שהיה כבד רק קצת מנייר.

שירה ועמי עזרו לי לשחרר את שקית הזבל המלאה מהפח, וזה הכי הרבה מאמץ שהם הצליחו לעשות לטובת הסדר בדירה. אף פעם בחיי לא הוצאתי זבל, הייתי כל כך לא מיומנת; מפונקת שכמותי.

אחרי שניגנתי לו על המצפון, מייקי הסכים שאבוא אליהם לדירה לסוף השבוע בשני תנאים - התנאי הראשון היה שאני לא נוגעת בשתיה, והתנאי השני היה שאני אחראית על הניקיון. לא היה לי איכפת כל עוד אצא מגבולות המושב הצפוני שבו גרה סבתא שלי, וגם אני מאז שחזרתי לארץ ועזבתי בשוודיה את ההורים שלי. טכנית, הם 'העזיבו' אותי כששלחו אותי לארץ אחרי שלוש שנים, כי באיזשהו שלב, גם הילדים של עובדי משרד הביטחון צריכים לחיות קצת ציונות אמיתית.
שנאתי את המושב, ואת ההורים שלי. מבחינתי היה לי רק את מייקי, השאר יכלו למות. נותרה לו חצי שנה לשחרור, ולי חצי שנה למועד גיוס, ואז — כך הוא הבטיח — אעבור לגור איתו ועם איתן החבר שלו, בדירה התל אביבית המגניבה שלהם.

גררתי את השקית אל המעלית, ומשם אל הפח הירוק שמעבר לכביש. הייתי כל כך מרוצה מעצמי - לא קפץ עלי אף חתול. חציתי את הכביש בדיוק כשהפלאפון שלי צלצל. שלפתי אותו מהכיס האחורי של המכנסונים שלי, ולפני שהספקתי להביט על הצג, נשמע קול נפץ. הרגשתי שהיד שלי נקרעת ממקומה ונפלתי ארצה.

שכבתי ככה במשך שתי דקות, מייללת בכאב. לא היה לי מושג מה קרה, היד שלי כאבה כמו הגהנום ולא העזתי לבדוק מה קרה. ואז כולם היו סביבי; בזמן שמייקי נכנס להתקף היסטרי של האשמה עצמית בתור ה"חרא אח גדול" שהוא, והשאר בחנו את חצי בקבוק הבירה שהיה נעוץ בזרועי, איתן היה הכי פחות שיכור כדי לטפל בי.

"מתי את מתגייסת מאיה?" איתן שאל כשלפתי שתיים מאצבעותיו כדי להסב ממני את הכאב של דקירות המחט. מייקי היה זרוק במסדרון חדר המיון על כמה כיסאות, ואיתן איכשהו החזיק את עצמו למעני.

"אני לא רוצה לעשות צבא." השבתי במאמץ. "המדינה תסתדר בלעדיי."

"זה אנוכי מאוד," הוא אמר.

משכתי בכתפיי בעזות. "אני אנוכית. לא איכפת לי. לא מכחישה."

זה עצבן אותו, איתן היה ציוני. הוא נשף וראיתי שהוא מכריח את עצמו להישאר רגוע. אם לא למעני אז למען מייקי. הייתי האחות הקטנה המטומטמת של החבר הדפוק שלו, והוא הסכים לדאוג לי.

בסך הכל, הזכוכית לא חדרה עמוק, שלוש שעות במיון ותפרים גרמו למייקי לכנות אותי בכינוי המעליב 'משביתת שמחות' למשך כמה שבועות טובים. הסכמתי לסבול את זה כל זמן שהוא הסכים לי לבוא אליהם בסופי השבוע החופשיים שלהם, כדי לנקות אחריהם את החרא שלהם ולקבל קצת בירה או שאכטה. זה גרם לי להרגיש בוגרת.

איתן היה בן יחיד. אני חושבת שאחרי שחגגתי שמונה עשרה והתחלתי לצאת איתם לבלות, הוא נהנה להעמיד פנים שגם הוא אחי הגדול ולהגן עלי מפני כל בחור נחמד שניסה להתחיל איתי. אני לעומת זאת, פחות נהניתי. הייתי צריכה להתמודד מול שני אחים גדולים, מצ'ואיסטים וקטנוניים. אולי קטנוני זה לא המונח הנכון להשתמש בו כלפי איתן אבל לא אהבתי לראות אותם דוחפים את הזין שלהם לאן שמתחשק להם, ומתי שמתחשק להם, בזמן שבחור שניסה לנשק אותי גמר את הערב פרוק איבר כלשהו. הם נהגו כלפיי בקנאות מוגזמת, ונהנו מכל רגע.

אחרי שמייקי האידיוט לא הצליח לנטוש את המטוס המתרסק שלו ומת בפעולה מבצעית, קצת פחות מחודש לפני השחרור שלו, לא נותר לי כלום חוץ מאיתן. שנאתי את ההורים שלי ואת המושב. מבחינתי היה לי רק את איתן, השאר יכלו למות. הוא לא רצה שאמשיך לגור איתו בדירה. התחננתי אליו, ניגנתי לו על כל מיתר אפשרי. הוא מצא לי דירת שותפים בבניין הסמוך, ועזב את הארץ. שנינו היינו שבורים מהמוות של מייקי האידיוט. רגע אחרי שהוא גזר את כרטיס החוגר שלו, איתן עלה על מטוס. הוא התקשר אליי בערב פסח לאחל חג שמח, ויום הולדת שמח כי נולדתי באותו יום. וכעסתי על אלוהים שלא יצר אותי ביום אחר בשנה, כך אולי איתן היה מתקשר פעמיים.
לא עשיתי צבא, ישבתי כמעט שלושה חודשים בשביל להציל את עצמי מהחרא שהרג את מייקי. איתן לא צעק עלי כמו שרציתי, והמרד איבד את המשמעות שלו לגמרי. הכל איבד את המשמעות שלו.
במקום לחזור לארץ, ההורים שלי ניסו להחזיר אותי אליהם במאמצים דלים, והתחפרו עמוק יותר בכאב של עצמם בשוודיה ובביטחון המדינה שהרגה להם את הילד.
עכשיו היו לי את אניה וכהן, השותפים שלי לדירה, וסיגי ועומר שעבדו איתי בבר, ועוד קצת אנשים שהיו לי כשנתקפתי עצב קשוח מדי.
אבל כשאיתן מופיע פתאום, אז שוב אין לי כלום מלבדו. והשאר יכולים למות.

----------------------------------------------------------------------
שלום לכל אנשי הוואטפד. נראה לי שחזרתי. זה לא הסיפור שעבדתי עליו כל הזמן הזה, אם כי כן יש אחד כזה. זה ההשראה המתפרצת שלי. ידעתי שאם אני לא מפרסמת את זה עכשיו, אז... אפשר לומר שהפעם זה הכל או כלום. אין פה שום הבטחה, רק הקדמה ושני פרקים, והרבה רעיונות. המוח שלי מתפוצץ, אני רק רוצה לשפוך את הסיפור הזה לאן שהוא. אז... תהיו פה מחר לפרק ראשון?? כמה טוב לחזור הביתה....