נחמה | Consolation

פרק 2

2
היום

למחרת, קמתי מוקדם ויצאתי לריצה. היה לי קשה להירדם אחרי שמראה הדירה הפעילה עורר בי את כל זיכרונות העבר. לא הייתי מוכנה לפגוש את איתן, או לגעת בחפצים של מייקי, או להתקרב לבית הזה בכלל; למרות שגרתי שם עוד אחרי מייקי, זה לא היה אותו הדבר. ואחרי הפיצוץ, איתן עזב, אני עזבתי, ונשבעתי שלא אניח כף רגל בבית הזה לעולם. למרות שהבית היה שייך לאיתן, לא הבנתי איך הוא מסוגל למכור אותו ולקבור את כל הזכרונות שלנו, אם כי גם היה ברור שהבית לא יכול פשוט לעמוד ריק וחסר תכלית.

חרגתי ממסלולי, מרגישה שזה מעבר לשליטתי, ונעצרתי שוב על פינת הרחוב. הקפתי את הבניין עד לחצר האחורית. המטריה האדומה עוד עמדה שם, צבעה דהה לכדי ורוד חולה, והנחתי שהעציצים מכילים דבר מלבד שאריות פרחים ובדלי סיגריות. נשענתי על המחסן מאחוריי וצפיתי על המרפסת. יכולתי לראות את מייקי יושב על המעקה ומעשן, ואיתן והוא מעמידים פנים שהם מפילים למטה אחד את השני כדי להפחיד לי את הצורה.
"המרפסת אוהבת אותי יותר מדי, היא לא תפיל אותי בחיים," הוא נהג לומר, מייקי זכר אדיוט לברכה.

הדמעות הגיעו שוב. עמדתי שם, בבוקר יום שבת, מזיעה ובוכה. על מייקי, עלי, על כמה שהיה טוב והשתנה. החיים הקודמים שלי חלפו על פניי כמו בסרט נע, כל הטוב, כל החרא. אפילו החרא היה טוב יחסית להיום.

דלת המחסן נפתחה בחריקה ליד ראשי ואני ניתרתי על מקומי בצווחה.
שלושה ארגזים שהחזיק הסתירו את פניו, אבל ברגע שאני צווחתי, נבהל גם הוא, והם נפלו מידיו וגילו את זהותו. איתן פרי עמד מולי, בשיער קצוץ וזיפים שהזכירו לי את הימים הטובים, ועיניים אפורות פעורות ויוקדות.

"מאיה," הוא אמר בקול סדוק. שפתיו ולסתו ננעלו כשהוא בחן אותי. עמדנו המומים זה מול זה. בפעם האחרונה שהתראינו זה היה מכוער, ואפילו שהוא התקשר בערב פסח האחרון — חמישה חודשים מהיום, בשיחה שהתנהלה כמו בין שני זרים מוחלטים בעלי נימוס — עדיין חלפה שנה וחצי מאז הפעם האחרונה שראינו אחד את השני במציאות.
לא ככה תכננתי את הפגישה שלנו, הייתי מיוזעת ובוכה בבגדי התעמלות ושיער אסוף. והוא בחן כל חלק וחלק בגופי בקפידה.

"ה-השלט." הצבעתי מעלה בחוסר נוחות וניסיתי להסביר את נוכחותי בשטח.

איתן הנהן ונשך את שפתו העליונה, כמו שנהג לעשות בכל פעם שמשהו הטריד אותו. הוא התכופף לאסוף את תכולת הארגזים שהתפזרה כה וכה. החולצה האפורה שלבש התעטרה בעיגולי זיעה על אף הקור. הוא ערם את הארגזים מחדש, ואז סימן לי בהינד ראש לעקוב אחריו. בדממה הלכנו אל הבניין והוא הזמין את המעלית. נשימתי התקצרה כשהדלת נפתחה וגילתה את המעלית שבה השתמשנו שנינו לעתים תכופות, ולא כדי לעלות ולרדת. כשנכנסנו, ניסיתי להימנע מיצירת קשר עין איתו, אבל זה היה בלתי נמנע. וכשפגשתי את עיניו, ידעתי שהוא חושב על אותו דבר, נזכר באותם דברים. פתאום החלל היה דחוס מדיי והייתי זקוקה לאוויר. המתח היה אותו מתח. לא יכולתי לשכוח איך זה הרגיש, כשמייקי היה, המעלית היתה המקום היחיד שהכיל אותנו. יכולנו לכתוב ספר על התירוצים המטומטמים שסיפרנו לאח שלי כדי להיעלם לכמה דקות אסורות.
הדרך למעלה נראתה אינסופית תחת העיניים של איתן. כשהגענו לבסוף ויצאנו, נעמדנו מול הדלת הסגורה. ופתאום הבנתי מה עומד לקרות.