נחמה | Consolation

פרק 9

9
היום

"פאק, רגע... חכה..." ניתקתי את שפתיי משפתיו, האפים שלנו נגעו זה בזה כשניסינו להיצמד אחד לשני כמה שיותר.

השתתקנו, מתנשמים ומתנשפים. איתן לקח צעד אחורה, ואז כמה צעדים נוספים, עד שגבו נתקל בקיר הנגדי והוא נשען עליו בניסיון למצוא עוגן. הוא פכר את פניו, מלמל, "שיט,"

כיסיתי את פי באצבעות רועדות. אני ואיתן התנשקנו. נישקתי את איתן. איתן נישק אותי. פאק פאק פאק.
מבין כל הצורות בהן דמיינתי את המפגש שלנו, נשיקה לא נכללה באף אחת מהן. ועוד איזו נשיקה.. הלב שלי דפק כמו משוגע בחזי, מאיים להתפוצץ. כמעט שכחתי איך זה הרגיש, איך אנחנו הרגשנו. ועם כל תאוות הבשרים והתשוקה המתפוצצת, עמדנו בדירה שהיתה שלנו, ושל מייקי, ורוחו ריחפה באוויר בינינו.

הרמתי את ראשי אל איתן, הוא נראה אבוד כמוני. כבר לא הכרתי אותו כל כך, לא ידעתי מה הוא עושה בחייו, האם הוא במערכת יחסים, אולי בכלל יש לו ילד!
הראש שלי התפוצץ. כשהוא נישק אותי הכל היה כמעט נורמלי, והוא היה בדיוק כפי שזכרתי אותו, כל נגיעה, כל קול שפעולותינו הפיקו ממנו. וגם אני, פתאום הייתי מאיה הישנה - תמימה, כועסת רק בכאילו, מבינה הכל רק בכאילו, ממורמרת רק בכאילו. ועכשיו הכל חזר לקדמותו. ושבתי לעצמי, לאישיות שעיצבה לי המציאות עם הזמן, למרירות, לכעס. ושוב היינו שונים, ושוב לא הכרנו זה את זה. זרים.

עצמתי את עיניי וטלטלתי את ראשי בחוסר אמון.

"אני מצטער." הוא פלט. הקול שלו הפתיע את שנינו, קורע את השקט המזעזע שעמד בינינו.

בחיים לא חשתי מובכת יותר. "אני... גם." אמרתי בקושי.

יצאתי מהמסדרון בצעדים כושלים אל הסלון. רוקנתי את כוס המים שלי, ופניתי לצאת. לא יכולתי ללכת ככה. הסתובבתי אל איתן שעוד עמד באותה תנוחה על הקיר. לא ידענו מה לומר זה לזה, ומישהו היה מוכרח להגיד משהו. הבטתי סביב. זה היה סופי וחתום. איתן קבע את גזר הדין. הבית יוצע למכירה. "אני אבוא מחר לקחת את החפצים שלו."

הוא השפיל את ראשו, אגרופו היכה על הקיר בעצבנות מכות קלות וקצובות. הוא הרים אליי את עיניו האפורות, מצחו התכווץ באמפתיה וצער משלו. "אני מעריך את זה,"

נשכתי את פנים הלחי שלי, ניסיתי להישאר אדישה ככל יכולתי. הפסדתי, הפסדתי לאיתן שוב. לפני שיצאתי מהבית, אמרתי בנוקשות, "אני לא עושה את זה בשבילך."

*

כל מוצאי שבת, היה מפוצץ בג'ק אבל במוצאי שבת הזה איזו אושיית פייסבוק פלסטית חגגה יום הולדת, והמקום היה מלא ב"חברים" שבאו לחגוג איתה.
קרין וסיגי היו איתי בעמדה שלנו בבר המזרחי, שם היו הטיפים הכבדים; אופק, שני ודקל היו על הבר הראשי, בו התנקזו בעיקר השיכורים הממורמרים. אז נכון שפחות נתקלתי בעומר כשפתחנו את הבר המזרחי בימי העומס, אבל הייתי חייבת להשקיע הרבה יותר מאמצים בפלרטוט עם לקוחות, ושמי הכריח אותנו ללבוש גופיה מסריחה שגרמה לחזה שלי להיראות כמו זוג בלונים מפונצ'רים, בעודה דוחקת אותו פנימה ומעלה.