נחמה | Consolation

פרק 17

17
היום

המבטים ליוו אותי כל הדרך מחדר הצוות לעמדה שלי. קרין נעצה בי את עיני השטן שלה, שמחה לאידי איכשהו, דקל נראה מאוכזב קצת וסיגי כאילו נמנעה מליצור איתי קשר עין, אבל הגניבה לעברי מבטים חפוזים. היא החזירה לי "היי" ממולמל וחסר חיים ומזגה בזריזות צ'ייסרים לכמה בחורות מחוייכות.

היא כעסה עלי. היא אף פעם לא כעסה עלי לפני כן. לא ידעתי איך לאכול את האשמה. כולם ידעו על מה שקרה, לא היה לי מושג איך אבל זה הרגיש זוועה בכל מקרה; האצבעות המאשימות של כולם הונפו לעברי והרגשתי מושפלת.
עומר לא עמד בכניסה כשנכנסתי, לא ראיתי אותו בכלל. תיארתי לעצמי שהוא מתחמק ממני ואולי מאחר למשמרת שלו בכוונה. אם התכוון בכלל להופיע.

הייתי צריכה לומר לו משהו, אבל להתקשר או לשלוח הודעה לא היה מספיק מכובד, והאמת היא שפשוט לא היה לי זמן אחרת. כמה אירוני שעוד הצלחתי לחשוב על כבוד. לא על כבודי, את שלי איבדתי אתמול; לראשונה מזה זמן מה חשבתי על מישהו אחר מלבדי. פתאום הבנתי שכמה ריקנות שהרגשתי, בסך הכל הייתי מלאה בהרבה עצמי.

"דקל תעביר לי את הלימונים בקשה." סיגי קראה.

הלימונים היו מאחוריי ובתור האדם שהיה הכי קרוב אליהם התאכזבתי שהיא לא ביקשה ממני לעשות זאת. העברתי לה את הצלוחית הכסופה בעצמי, היא אפילו לא הודתה לי.

"בבקשה." אמרתי לה בקול, מעירה את תשומת ליבה על חוסר הנימוס שלה. לא רציתי לעצבן אותה, רציתי לקבל ממנה יחס כלשהו כדי לדעת איך להתקדם מהנקודה הזו.

סיגי עצרה את פעולותיה והסתובבה אליי בחדות. "עכשיו כשהפרצוף האמיתי שלך בחוץ ואנחנו יודעים שתדפקי את כולנו יום אחד בשביל עצמך, אף אחד לא מעוניין שתעזרי לו או שתהיי," היא סימנה סוגריים מזלזלות. "נחמדה אליו." היא השליכה על הבר את המגבת שהיתה בידה. "אז אל תעבירי לי שום צלחת אם לא ביקשתי ממך ואל תלמדי אותי נימוסין." היא יצאה בכעס מהעמדה שלנו.

המומה, צפיתי בה יורדת במדרגות בצעדים כעוסים ויוצאת החוצה.

"מאיה," דקל פנה אליי בעיניים אמפתיות.

הנפתי לעברו את ידי. "עזוב, באמת."

"היא סתם כועסת, היא לא התכוונה לזה." הוא ניסה שוב. "את יודעת איך סיגי יכולה להיות לפעמים."

"בת זונה?" שאלתי והטון שלי יצא פגוע יותר משתכננתי.

"אימפולסיבית." הוא השיב.

נשענתי על הקיר הנגדי וצפיתי בו משקשק את השייקר במיומנות, מעניק לי יחס סובלני תוך כדי. "ביג דיל מה עשיתי." נשפתי בצדקנות. "אתם יודעים בכלל מה קרה?"

דקל ירה לעברי מבט. הוא חייך חצי חיוך מריר וטלטל את ראשו ואז מזג את תכולת השייקר לשתי כוסות גבוהות. "תוציאי לי שתי מטריות," הוא ביקש.