נחמה | Consolation

פרק 11

11
היום

הבוקר שלי לא נראה מזהיר יותר מהלילה. כהן ואוריה, הגירלפרנד, התמזמזו על הספה מול טלוויזיה דולקת ברעש, אניה נעלמה מיד אחרי שהתעוררתי, ומצאתי את עצמי על סף התמוטטות עצבים.

אחרי שהתקלחתי וניסיתי לשטוף מעלי את השנאה העצמית שחשתי, סיגי התקשרה. "מה עשית לו?" היא ירקה לפני שהספקתי לומר משהו.

היא התכוונה לעומר והייתי חייבת זמן מחשבה. "בוקר אור סיגי, אני בסדר תודה ששאלת," השבתי בקול אדיש.

"אל תזייני." היא נשמעה כועסת.

"מה את רוצה?" שאלתי. עוד לא ידעתי איך להציג את עמדתי בנוגע לעומר ואף אחד גם ככה לא עמד להבין, רק לשפוט.

"את יודעת שאני לא מתערבת לך בחיים, מאיה, ואת כל החרא שלך את עושה - ואני שותקת. אבל עומר..." היא נאנחה. "אני לא יודעת מה אמרת לו, הבן אדם הרוס לגמרי. הוא הגיע לפה על הבוקר, בכה כמו ילדה."

"הוא הגיע אליכם לדירה?" שאלתי בזעזוע. סיגי גרה בדירת שותפים עם דקל ורון אח של עומר. על אף שחלקו אותו מעגל חברים, עומר ואחיו לא היו ביחסים טובים מאז גירושי ההורים שלהם; כל אחד תפס צד ודבק בו. אם אחרי אתמול בלילה עומר הלך לבכות לאחיו הגדול, כנראה שבאמת שברתי אותו.

"כן, מאיה," היא נאנחה. "כולנו התעוררנו מהקולות שהלב השבור שלו הפיק."

"מה נהיית לי פואטית עכשיו?!" שאלתי ברוגז, כאב לי על עומר אבל עדיין ניסיתי להכחיש את האשמה.

"אני פשוט חושבת שאת צריכה לתקן את מה שהשד יודע שעשית."

בלעתי את רוקי בכבדות. בסך הכל חיפשתי קצת קירבה, אפילו עומר הבין את זה. הוא אמר לי שזה לא יעשה לו טוב, שזה רק יעשה את המצב גרוע יותר בשבילו, אבל גם היה זה שהציע לי את עצמו ללילה. העובדה ששכבתי איתו והדברים שאמרתי לו בתגובה לביטויי האהבה שלו, לקחתי אותם על אחריותי.
הראש שלי כאב. לא יכולתי לשאת גם את עומר, איתן לבדו היה גדול עלי.

"אני לא יכולה להתמודד עם זה עכשיו," מלמלתי, אוחזת בצידי ראשי.

לא ציפיתי שסיגי תבין, לא הייתי מצפה את זה מאף אחד, אבל התגובה שלה בהחלט הפתיעה אותי. "מילא ההרס העצמי שלך," היא צעקה בכעס. "אבל עזבי את השאר בשקט."

ניתקתי את השיחה והשלכתי את הפלאפון על השולחן. פכרתי את פניי וניסיתי לעצור את הדמעות שעמדו מאחורי עיניי.
דרשתי מעצמי להתאפס, הייתי צריכה להיראות במיטבי כשאני פוגשת את איתן. לא רציתי שיידע אלו שמות חולל בי המפגש האחרון שלנו. שטפתי את פניי, והתארגנתי ליציאה.