נחמה | Consolation

פרק 14

14
אז

אינגה ופליקס צפצפו מלמטה ועל אף המולת הערב שמעתי את המכונית העתיקה של אינגה נעצרת בחריקה מתחת לבית.
בזמן שלקחתי את התיק שלי ועשיתי את דרכי החוצה הטלפון שלי צלצל ושמו של פליקס התנוסס על הצג.
"רדי כבר," הוא קרא.

"אני עוד רגע למטה." עניתי חסרת נשימה. התפללתי לצלוח את הדרך החוצה מבלי להיתקל באחד מבני משפחתי.

חיפשתי מפתח בודד בארון המפתחות והצרורות קרקשו. לא שמעתי את אימא שלי נעמדת מאחוריי עד שהיא שאלה, ממש מאחורי האוזן שלי, "לאן את חושבת שאת הולכת?"

ניתרתי על מקומי בבהלה והסתובבתי אליה. "מה, את נורמלית?!" קראתי.

היא דחפה את שיערה הכהה אל מאחורי אוזניה ובחנה את השמלה השחורה הקצרה שלגופי בעיני אזמרגד סקרניות. "לאן את יוצאת עם השמלה הקצרה הזאת?"

"היא לא כזאת קצרה, זה רק נראה ככה בגלל העקבים." השבתי במהירות ועפעפתי מטה כלפי עקבי הסטילטו שסרטי הקטיפה שלהם לופפו מסביב לרגליי עד חצי הדרך לברכיים. "מחכים לי בחוץ, אני צריכה לצאת."

פניתי לצאת אבל היא תפסה בזרועי.

"נו, מה את רוצה?" צעקתי. "אל תעמידי פנים שפתאום איכפת לך ממני."

"את יודעת שתמיד איכפת לי ממך." היא אמרה בטון פגוע.

אם היה לה איכפת ממני, לה או לאבא שלי, הם היו עולים על תרמית הפטור שלי כבר לפני שנה. שנה שלימה ההורים שלי לא העלו בדעתם שבתם אמורה להתייצב לצו ראשון, הם לא שאלו דבר ואף פעם לא התעניינו.

"נו תעשי לי טובה." מלמלתי במרירות ושלפתי בכוח את ידי מאחיזתה.

בדרך החוצה נמלאתי שוב בתחושה המעצבנת הזאת, אשמה. שאולי, באיזשהו אופן, דבר הוביל לדבר והקשר שלי עם ההורים שלי נדפק בגללי, כי אני דפוקה. ידעתי שזה לא לגמרי נכון. ידעתי שלמרות שאני אכן דפוקה ובתור בת הייתי רוב הזמן גהנום מהלך, להורים שלי היה חלק נכבד מאוד ביחסים המורכבים בינינו.

מההשוואה המתמדת ביני ובין מייקי, הציפיות הגבוהות, חוסר ההערכה, ועד לניתוק מהסביבה המוכרת בעקבות המעבר לשוודיה, ואז הסרת האחריות ממני — כל אותם הדברים שהובילו אותי ליאוש ותסכול, מה שהוביל למרד חסר מעצורים או פרופורציות שהלך ונמשך עד עצם היום הזה. והגרוע הוא, הייתי מודעת לכך מאוד, והמשכתי לדבוק במטרה הבלתי ממוקדת והילדותית שלי. כי ככה זה. ככה זה כשההורים שלך מתייאשים ממך, את מתייאשת מעצמך בעצמך, ומשם זה רק מדרדר.
תודה לאל שהם היו מיואשים מספיק כדי לשלוח אותי אל המושב, לסבתא. בכנות, אין לדעת מה היה יוצא ממני לו נשארתי להירקב איתם בבית הגדול בשטוקהולם המחניקה.