נחמה | Consolation

פרק 16

פרק 16
אז

את היומיים הבאים העברתי ספונה בחדרי. מייקי יצא לקניות עם אימא שלי, ולמעשה, לא קינאתי בו בכלל, על אף המלתחה החדשה שקיבל. אימא שלי יכולה להיות קוץ רציני בתחת.
שנאתי הכל ואת כולם. הזיכרונות לא נתנו לי מנוח, וכעת כשמייקי לקח אחריות על ביטחוני, היה קל להאשים אותו במה שקרה לי, בפרט אחרי שדאג להציף בי הכל.
בעצם, זה מה שתמיד חיפשתי - אשמים. חשבתי שאני מתמודדת ככה טוב יותר; אם יהיה לי על מי להשליך את האחריות והכעס, אני עצמי ארגיש פחות אשמה.

נקישה כפולה על הדלת הזהירה מפני כניסת עצם זר לחדרי. מייקי שרבב פנימה את ראשו. "המונית למטה," הוא אמר.

קמתי בעצלות מהמיטה ומשכתי מעלה את ידית המזוודה.

"תני לי," מייקי הציע באבירות.

הנחתי לו לקחת את המזוודה שלי בזמן שעשיתי את דרכי החוצה, עוטה ארשת אדישות על פניי.
זו היתה שעה מוקדמת יחסית וצינת הבוקר קיבלה את פנינו.

אימא שלי חיבקה את עצמה, עטופה בחלוק בית עשיר, והביטה אליי מבין ריסים עבים.
"להתראות, מתוקה." היא אמרה ומתחה את פיה לכדי חיוך מאולץ. היא פחדה להתקרב ולחבק אותי, ידעתי. הייתי נראית על סף התפרצות מכוערת, והפקתי מזה הנאה לא מעטה.
היא שקלה את מילותיה ואז אמרה, "אני מצטערת שהשהות לא היתה לך נעימה כבדרך כלל."

"את לא נציגת דלפק של בית מלון, אימא." סיננתי בסנטר זקוף. "ואף פעם לא נהניתי פה יותר מידיי."

היא הנידה בראשה פעם אחת ובחרה בחכמה שלא להגיב על דבריי. "אני אתגעגע אלייך."

מתחתי את שפתיי לכדי חיוך מזעזע ואז הרפיתי את שרירי פניי לאפתיה מוחלטת בחזרה. "אני לא."

נכנסתי אל המונית וחגרתי את עצמי בתנועות גסות. הפניתי את פניי אל החלון הנגדי בשעה שמייקי ואימא שלי נפרדו בחיבוקים ונשיקות חמות. לבסוף, הוא נכנס לרכב באנחה ונופף לה עד שנעלמה מן האופק.
דחפתי זוג אזניות לאוזניי בהפגנתיות וכך בילינו את יתר הנסיעה עד לשדה התעופה.

"אז מה, את מתכוונת להתעלם ממני לנצח?" מייקי שאל כשנעמדנו בתור לצ'ק אין.

"לא מתעלמת." השבתי. האמת היא שכן התעלמתי. כשמייקי פרש את זה כך לפניי, זה גרם לי להרגיש קטנונית. עכשיו לא רציתי להתעלם ממנו; רציתי להיות בסדר, שיהיה הוא הדפוק, הטועה, הקטנוני. זה רק הכעיס אותי יותר. הייתי בטוחה בצדקתי, אבל פתאום היא איבדה משמעות, ונראתה בעיניי מטומטמת לגמרי.
לא המרד ולא ההתנהגות שלי גרמו למייקי לשנות את דעתו, וזה היה חסר טעם.

הוא כחכך בגרונו. "טוב, מה שבא לך. את יודעת שאני יכול לשתוק עד הארץ."

"אתה לא."