נחמה | Consolation

פרק 8

8
אז

הטייסת היתה מרחק נסיעה קצר מהדירה, וזו הסיבה שמעבר לזמני האימונים, הבנים הורשו לגור בבית משלהם. הטייסת עדיין היתה מקום מגניב לבקר בו, וזכרתי איך נראה מקום כזה מהתקופה הקצרה שמייקי גר במצפה רמון, עד להעברה שלו לטייסת הנוכחית.
חציתי את המסדרונות הארוכים, מתרגשת מכל טייס לבוש מדים. כולם נראו כאילו יצאו מאיזה סרט הוליוודי. היה משהו בסרבל הירוק שככל שנראה "מרושל" ביחס למדי הצבא האחרים, כך הוא היה מרענן ושובב.

הלב שלי קפץ בנג'י כשמצאתי לבסוף את איתן, עומד עם שני טייסים נוספים ומשוחח איתם ברצינות. היה לו הקמט הזה בין עיניו, והוא נשך את שפתו העליונה. שרווליו היו מקופלים אל מעל מרפקיו וכשנשען על מותנו, שרירי ידו בלטו ללא מאמץ. לא ניגשתי אליו מיד, נשאר מרחוק לבהות בו עוד קצת. הירוק גרם לעיניו אפורות לעטות גוון דומה, וזה עמד בניגוד בולט לעורו השזוף.

"שלום," מישהו אמר אל תוך אוזני.

ניתרתי על מקומי והחנקתי בקושי זעקת בהלה. מאחורי עמד טייס. הוא הרכיב משקפת ענקית. הוא חשב שזה מצחיק להבהיל אותי. כשהוריד מעליו את המשקפת בעודו צוחק, נגלו לפניי עיניים כחולות יפהפיות, אבל עוד ראיתי אותו כזבוב מטורף בגלל המשקפת.

"עברי," הוא הציג את עצמו.

"עברי מלך הזבובים," ציינתי בקול. הוא מצמץ בבלבול. "המשקפת," הצבעתי על המשקפת שאחז בידו. "פעם ראיתי איזה סרט אנימציה על חרקים... תסביך."

הוא צחק, צחוק מתגלגל ילדותי. "את זה עוד לא שמעתי. איך השם?"

"מאיה," השבתי והגשתי לו את ידי בניסיון להיות נחמדה.

הוא נטל אותה ולחץ עליה ברכות. "מאיה," הוא חזר וחייך. היתה לו תספורת קצוצה, ובלורית קטנטנה שנפלה על מצחו.

"אתה טייס?" שאלתי.

הוא הנהן. "כרגע נחתי."

"זה מסביר את התפאורה." עקצתי בחיוך.

הוא נראה מרוצה מעצמו. עוד לא פגשתי טייס שלא דאג מיד לספר את העובדה הזו על עצמו, בהתרברבות וגאווה. לא זלזלתי בטייסים, פרח טיס היה תואר גבוה ומכובד, ולא כל אחד שחשק בו, הצליח להגיע לכך. לא זלזלתי בטייסים, פשוט הכרתי אותם, את סגנון החיים שלהם, צורת הדיבור. בכל פעם שפגשתי בטייס עלה בי החשק לדלג על שלבי ההיכרות, לומר - עזוב את הגינונים, אני מכירה כבר הכל.

עברי היה נחמד, היו לו גינוני טיס שידעתי היטב, כל ניואנס בתנועות גופו והבעות פניו. העבירו אותם שיעור חשוב ביהירות וגאווה לפני שסיימו את הקורס הנחשק. "את מחכה לטיסה?" הוא שאל.