נחמה | Consolation

פרק 15

אז
15

"איתן?" שאלתי בקושי ושמו נשבר אל תוך עצמו כשיצא מגרוני.

"היי מאיצ'." הקול המחוספס שלו נשמע כאילו הוא כרגע קם משינה. לא הצלחתי להשיב. "אני ישן ואת חוגגת. איפה הצדק בעולם?" הוא שאל בגיחוך רך.

"למה אתה מתקשר עכשיו?" הצלחתי לדבר לבסוף, חשדנות התגנבה לקולי.

"כי רציתי -"

"מייקי אמר לך, נכון?"

"שמעתי שאת עושה בעיות."

בלעתי את רוקי. הוא לא התקשר אליי כי הוא חשב עלי, או התגעגע. הוא התקשר כי ביקשו ממנו. 
היום הזה שבר את שיאי האכזבה שלי מן העולם.

"אז שלחו אותך להתקשר להרגיע אותי. מה, כאילו, משלמים לך על זה?" שאלתי בתסכול.

"התנדבות מלאה." איתן השיב.

"בא לי לנתק." פלטתי בעלבון.

"אז למה את לא מנתקת?" הוא שאל בכנות.

נשפתי. למה לא באמת? הוא לא יתקשר שוב אם אנתק, ואני לא אזכה לדבר איתו. וואו, ממש זכות! את כזאת עלובה.
"עובר עלי יום כזה גרוע, שאין לך מושג." הודיתי.

"רוצה לשתף?" הוא שאל.

"לא ממש."

לאחר שהשתהה קצת, איתן אמר, "אוקיי."

התיישבתי על קצת הכביש, רגליי החשופות התחכחכו במדרכה והשתפשפו, למרות זאת זה לא גרם לי להתרומם בחזרה, על אף שיתכן שרציתי; פתאום לא היה לי כוח. רציתי לשבת שם על המדרכה מחוץ למועדון לבדי, ולדבר עם איתן. רציתי לספר לו מה קרה לי היום. רציתי שהוא ישמע, שיקשיב לי ממש, ויקח ברצינות את כל הטמטום שלי, שכל כך כאב לי.

"כאילו, קודם ההורים שלי, ומייקי הוא בכלל זה שפוצץ את הכל, כל ה... בועה שלי. ציפיות זה חרא." מצאתי את עצמי שופכת. היתה לו הדרך הזו לגרום לאנשים לספר לו את עצמם, זה ויכולת הקשבה מדהימה.

"למה ציפית?" שאל.

"אני לא ממש בטוחה," בלעתי את רוקי ושיחקתי בסרט נעלי. "אולי ציפיתי שההורים שלי יקבלו אותי. אולי הייתי צריכה לשמוע שזה בסדר שאני לא מושלמת כמו מייקי, שאני לא צריכה להיות מייקי. שלהיות מאיה זה מספיק טוב."

"אם הדעה שלי שווה משהו, בעיניי, להיות מאיה זה יותר ממספיק טוב." הוא אמר.

הלב שלי התרחב. חייכתי. "הדעה שלך שווה. אני מקווה שלא אמרת את זה רק כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר."

"כן אמרתי לך את זה כדי שתרגישי יותר טוב, ואם זו האמת, זה בסדר?" הכנות שלו הרגה אותי. הפעם היא היתה טובה אליי, הוא כולו היה רך יותר ועדין איתי. אולי זה סתם נשמע כך כי היה עייף. אולי הוא היה עייף מכדי לריב איתי כמו שקרה בדרך כלל. אולי הוא פשוט הבין שאני זקוקה לרכות הערב.