נחמה | Consolation

פרק 13

אני מאוד אוהבת לכתוב הערות בתחתית העמוד ושכל פרקי הסיפור שלי מסודרים, אבל טוב, עבר כ"כ הרבה זמן ויש מצב שאצטרך טיפה להזכיר לכם מה קרה... הפרקים האחרונים היו בתקופת זמן של "היום" - הווה לכן יתכן מאוד שלא תזכרו מה קרה לאחרונה ב"אז" - עבר, ומשום שהפרק הזה עומד להיות "אז" תנו לי רק להזכיר שהפרק האחרון של "אז" היה פרק 8, ובו סופר על טיסה של מייקי ומאיה לשוודיה, מאיה הלכה לטייסת להוציא את אישור הטיסה של מייקי, איתן הבנזונה אמר לה שהוא לא ממש הולך למות מגעגוע אליה, במילים קצת יותר עדינות ובני זוניות. אז אנחנו שם.

13
אז

"אימא אנחנו נהיה בסדר גמור," ניסיתי להרגיע את אימא שלי מעבר לקו, כשאני ומייקי עשינו את דרכנו לשדה התעופה במונית. "עשיתי את זה לבד מאה פעם לפחות, ועכשיו אני עם מייקי."

היא פחדה שלא נמצא קליטת אינטרנט בשדה התעופה, ולא נצליח לתקשר איתה כשנגיע.

"תביאי לי," מייקי חטף ממני את הנייד והתחיל להתחנף אליה ולהזכיר לה כמה התגעגע אליה. באופן לאמפליא, זה עבד. ההיסטריה שכחה ופינתה את מקומה להתרגשות.

לא השליתי את עצמי, אני לא הנושא הפעם, מייקי הוא אורח הכבוד. ומעבר לעובדה שהוא לא ביקר בשוודיה כבר שנתיים, זה אף פעם לא היה סוד שהוא הילד המועדף. ההבחנה היתה קלה, הוא היה הילד המוכשר, המצחיק, המוצלח, הטייס.
אני הייתי הבעייתית. תמיד היה לי מה לומר, תמיד מרדתי, ושנאתי - הכל. כולם ידעו שזה נובע מהבידוד שההורים שלי יצרו עבורי, בידוד מהחברות שלי והעולם שהכרתי כשעברנו לשוודיה. כשעליתי לתיכון, אחרי שאף אחד לא הסכים לשמוע על חזרה לארץ, התחלתי לצאת עם נער שוודי גוי בשם שון. אפילו לא נתתי לו לנשק אותי, רק הבאתי אותו הביתה לארוחת ערב, וההורים שלי כמעט התפלצו. הם שלחו אותי לארץ לגור במושב עם סבתא שלי ועד כיתה י' הייתי מבקרת בשוודיה פעם בחודש. כשקיבלתי צו ראשון וחזרתי להיות ממורמרת על העקרונות שלהם, הביקורים שלי פחתו - וזה היה לטובת שני הצדדים.

ההורים שלי העדיפו להשגיח מרחוק, להשאיר לסבתא שלי את העבודה השחורה - החינוך שלי, ולהעמיד פנים שהם הורים תומכים ואוהבים.
לא נטרתי להם טינה, הייתי ילדה קשה מאוד. ספק אם הייתי מצליחה להתמודד עם עצמי בתור אימא.

"היא בסדר." מייקי אמר והחזיר לי את הנייד שלי. הוא הביט בי ונראה מהורהר.

"מה?" שאלתי.

"סתם," הוא העביר את מבטו לחלון. "לא היינו שם ביחד הרבה זמן."

"כן.." מלמלתי. "תגיד, אתה קורא לזה בית?"

הוא טלטל את ראשו. "זה אף פעם לא היה הבית שלי, מאיצ'. הייתי כבר בתיכון כשעברתם. הבית בפתח תקווה תמיד יהיה הבית שלי."