נחמה | Consolation

פרק 18

18
היום

מהדירה של עומר הלכתי ישירות הביתה.
לא הייתי בטוחה שהוקל לי. עומר היה חלק מחיי, גם אם לא היה בי אף רגש רומנטי כלפיו. כאב לי באיזשהו אופן על הנתק שעמד להיווצר בינינו מעתה ואילך. מעבר לכך, מעולם לא אהבתי שינויים, ועומר היה חתיכת הרגל.

רגע לפני שלחצתי על הידית, אניה פתחה לי את הדלת בתנופה. משהו בפניה נראה לי מוזר. היא השתחלה החוצה אל חדר המדרגות וסגרה את הדלת אחריה.
בחנתי אותה בבלבול.

"מה קורה חמודה?" שאלתי.

"יש פה מישהו מהחיים שלך." היא לחשה בעיניים פעורות.

"מה זאת אומרת?" שאלתי, לא מבינה.

"מישהו ממש מהחיים שלך, את יודעת, לא סטוץ או משהו." היא אמרה.

"דקל?" שאלתי וניסיתי להבין על מי היא מדברת, על מה כל המהומה.

"לא, לא!" היא מחתה. "כאילו, לא נראה לי שקוראים לו דקל. מתאים לו משהו כמו גבריאל, או מיכאל, או אלוהים, או..."

"זין," נעלתי את לסתותיי בכעס. דחפתי את אניה ופתחתי את הדלת.

קצרת נשימה, השלכתי את התיק שלי על השולחן במטבח ופסעתי אל הסלון. הבית היה שרוי בכאוס מוחלט; לצד בקבוקי בירה ריקים על הרצפה, שכב בקבוק מנופץ שאף אחד לא טרח לפנות, בתוך ערימה של שאריות אוכל ועטיפות, עיתונים ושתי כרבוליות שדרשו כביסה. שם איתן ישב; על הספה שלי, בבית שלי, בתוך החיים שלי.

הוא מתח את צווארו וכשהבין שזו אני, התרומם מהספה. הוא הניע את ידיו על הג'ינס השחורים שלו בטפיחות וסקר אותי.

התקרבתי אליו, זוקרת כלפיו אצבע מאשימה. "היית אמור לעוף לי מהחיים אחרי שפיניתי את הדירה. למה אתה חושב שאתה פשוט יכול להופיע כאן ככה?" דיברתי בשטף ובמהירות ולא נשמתי תוך כדי. זעמתי ממש. לא יכולתי לסבול את הנוכחות שלו בכל מקום, חודרת לחיי ושוברת אותי מהפנים לחוץ.

"שלום גם לך," הוא אמר בקול האדיש שלו, לא נבהל מהעצבים המתפרצים שלי למראהו.

"איך ידעת שאני גרה כאן?" קראתי.

"אני מצאתי לך את הדירה, זוכרת?" הוא כיווץ את מצחו וצמצם אליי מבט. "מה יש לך, מה את כל כך רותחת?"

קפצתי את פי, הרגשתי חסרת שליטה בבית שלי. לא אהבתי את זה בעליל.

"רציתי להחזיר לך את זה," הוא שלף מכיסו סיכת קליפס חומה, הקליפס שלי. וודאי שכחתי את זה אצלו בדירה.