נחמה | Consolation

פרק 3

3
אז

מייקי חשב שמן הראוי הוא שאני ואיתן נכיר זה את זה לפני שאנחנו רשמית עוברים לגור יחדיו. אז הוא אסף את שלושתנו אל הסלון בו איתן ישב וצפה במשחק כדורגל, לא מתייחס לשטויות שלו — והכריז: "מאיה, איתן — איתן, מאיה."

"יואו, אתה כזה דפוק!" מלמלתי. "אני יכולה בבקשה לחזור אל החביתה שלי?"

הוא משך בכתפיו, מאוכזב מחוסר שיתוף הפעולה שלנו, והנהן. "תכיני גם לי ולאיתן."

"שלך מתקררת על השולחן, ואיתן יכול להכין לעצמו." קראתי במרירות.

אחרי שהוא נישק אותי לפני חודש במסיבת יום ההולדת של שירה, איתן פתאום החליט שזה לא מתאים שאני אעבור לגור איתם. היו לו הרבה תירוצים, אחד מהם היה שזה לא יהיה מוסרי להביא הביתה בחורות כשאני מעבר לקיר. העובדה שהוא נישק אותי, נישק אותי לעזאזל, לא עצרה אותו מלהמשיך ולהעמיד פנים שהוא אחי הגדול הנוסף, רק שהוא הפסיק להיות חמוד ומתוק והתפטר רשמית מתפקיד מפשיר המריבות בבית כי עכשיו הוא יצר אותן, איתי, בכל הזדמנות אפשרית. אולי הוא חשב שככה הוא יגרום לי ולאחי להבין שלא כדאי שאעבור לגור איתם. אבל החפצים שלי כולם כבר היו אצלם בדירה.
לא בזבזתי אף רגע. בדיוק למחרת טקס סיום התיכון, כמו שמייקי הבטיח, הוא עזר לי להעביר הכל מהמושב לתל אביב. ועכשיו הייתי צריכה להסתגל לפרצוף התחת של איתן כל בוקר.
לא הבנתי אותו. אני הייתי מעולה בהעמדות פנים. חשבתי שאני עושה עבודה מצוינת כששמטתי את מבטי בכל פעם שאיתן פלרטט או התמזמז עם מישהי מול העיניים שלי, כאילו שלא הייתי מאוהבת בו עד כלות נפשי מרגע שראיתי אותו בפעם הראשונה. אני הבנתי טוב מאוד למה אני יכולה רק להמשיך לפנטז עליו ולא מעבר, כי מייקי היה גורם לו לקבל קצבת נכות מהמדינה לשארית חייו אם ידע שהוא התקרב אליי. מייקי אולי היה תמים, אבל יכול היה להיות אגרסיבי מאוד. הוא היה נמוך מאיתן רק בכמה סנטימטרים אבל חזק כמעט באותה המידה, וידעתי איכשהו שאם זה יגיע לשם, איתן בכל מקרה יניח לו לעשות בו כרצונו.

איתן נכנס אחריי אל המטבח ומזג לעצמו מים. הוא הסתכל עלי, וכשראיתי שהוא לא אומר דבר, החזרתי את מבטי אל הצלחת במיאוס.

"אז את לא מדברת איתי עכשיו?" הוא שאל וסגר ברעש את מכסה הפח.

"מה אתה רוצה שאני אגיד?" קישתי גבה בתמיהה.

הוא משך בכתפיו ובהה קדימה. אחרי כמה רגעים, הוא שאל, "אפשר ביס מהחביתה? אני גווע ברעב."

הפניתי אליו את פניי ולא השבתי. הוא התקרב, בוחן אותי בהיסוס. כשראה שאני לא מתכוונת לנשוך אותו, הוא חתך בעזרת המזלג שלי חתיכה מהחביתה והכניס אותה במהירות אל פיו. "אנחנו בסדר?"

"ברגע שתפסיק להתנהג כמו טמבל." אמרתי בשקט.

הוא נאנח והתיישב מולי. "תסתכלי עלי," ביקש. "מצטער שסיבכתי את העניינים ביום ההוא," הוא צמצם את עיניו כאילו הזיכרון מכביד עליו. הוא התכוון ליום שבו נישק אותי. יום רביעי, קצת אחרי שלוש בלילה. "היינו שיכורים, זה - "

"- לא היה אמור לקרות, כן. לא סיבכת כלום איתן, תניח לזה." הגבתי באגביות, סוחטת מעצמי את מיטב האדישות.

הוא הנהן ונראה מעט מופתע מהתגובה שלי. כאילו ציפה שאתעלף עליו כמו שאר הבחורות. או שלפחות אתייחס לזה — ברצינות, או בכלל. הוא לא ידע שהשפתיים שלו הם הדבר היחיד שעולה בראשי בכל פעם שאני רואה אותו.
"אוקיי. טוב, אוקיי." הוא מלמל במצח מקומט, ואז קם מהשולחן. לפני שהוא יצא חזרה אל הסלון, הוא אמר, "החביתה שלך מדהימה."

גלגלתי את עיניי. "אני אכין לך, מפגר."

הוא חייך חיוך חושף שיניים, ופלט צחוק קצר. היה לו צחוק משגע; הטלת ראש קלה אחורנית, ואז קדימה, וכשפניו רכונים, הוא היה מביט קדימה מתחת לריסים ארוכים, לחיו השמאלית עוטרה בגומה שובבה, והלשון שלו בצבצה החוצה מבין שורות שיניים לבנות. והצחוק היה עמוק, גרוני, כזה שנוגע בך.

"ברוכה הבאה בצל קורתנו, מאיצ'." הוא קרא, ויצא.

נאבקתי בחיוך שלי. היינו בסדר עכשיו. כאילו כל מה שנדרש כדי להרגיע אותו הייתי אני, מטאטאה את הנשיקה מתחת לשטיח.

בזמן שטיגנתי את החביתה של איתן, הפעמון צלצל. ניגבתי את ידיי ויצאתי כדי לפתוח את הדלת. בכניסה, פגשתי את איתן.

"אני אפתח." הוא אמר.

חזרתי אל המטבח מוטרדת, וחיכיתי לשמוע מי הגיע. לא יכולתי לפספס את קריאת ה"היי בייבי!" של שרון, גם אם הייתי באמצע לשאוב אבק. שרון היתה החברה של איתן. והיא לא היתה כזו מושלמת כמו שהבנים חשבו. היא לא היתה יפה, רק "פצצה", והיא בהחלט לא היתה חמודה, רק "נחמדה". וגם על זה הייתי מתעכבת. כיביתי את האש, ונלחמתי בדחף להשליך את תכולת המחבת לאשפה. אבל אז נתליתי בתקווה שהוא עשוי לחשוב עלי בזמן שיאכל את זה. אז הוצאתי מהארון צלחת מדמיינת שאני רגועה ולא פקעת עצבים. חתכתי לו ירקות, ועטפתי את הצלחת בנייר כסף. ואז התגנבתי אל החדר שלי כי לא רציתי להימרח באודם הפרחי של שרון, וחיכיתי שיהיה שקט בבית.

יצאתי כעבור שעה מהחדר כדי להתקלח, כשחלפתי על פני המטבח, איתן ישב בפנים כששרון על ברכיו והוא מאכיל אותה מהחביתה שלי. הוא בוודאי לא חשב עלי כשאכל אותה. אחרי שהיא הלכה, הוא פתח את דלת החדר שלי. שכבתי במיטה בשיער רטוב מאמבטיה, ועיניים רטובות מאכזבה.

"את ערה?" הוא שאל בלחישה.

נעתי קצת והמהמתי.

הוא הניח לידית ופסע פנימה, מסתיר את האור שבקע מהמסדרון. דמותו היתה חשוכה לחלוטין, לא ידעתי אם הוא יכול להבחין בכך שאני בוכה. הוא נעמד למרגלות מיטתי. "החביתה שלך מדהימה."

"אמרת כבר." בקושי הצלחתי לדבר מבכי.

הוא נאנח. "לילה טוב, מאיה." הוא חיכה עוד כמה רגעים לתשובה שלי, וכשהבין שלא תהיה הלילה אחת כזו, הוא יצא וסגר אחריו את הדלת.

הסיבוך ההוא שהוא ביקש להטמיע בחיים שלנו כאילו כלום, היה הלב שלי, שעכשיו מצא את מקומו בערימת אבק מזוהמת מתחת לאיזה שטיח דמיוני. ולא הפסקתי לתהות, האם גם הוא רוצה לנקות שם את האיזור בעצימת עיניים ולבדוק מה קורה. או שהכל בראש שלי. האם האלכוהול והחושך במעלית בלבלו אותו כל כך, שהוא בקושי זכר באותם רגעים שזו בכלל אני. האם זו יכלה להיות כל אחת אחרת. או שהכל היה בראש שלי.