עדות לאהבה

עדות לאהבה - פרולוג

אם יש הוכחה אחת לכך ששני חצאים מאותה נשמה ימצאו האחת את השנייה גם אם יפרידו ביניהם זמן מרחק ונסיבות אזי קול ואני הם ההוכחה לכך.

קול ואני נולדנו באותה עיירה קטנה בשם קלרקסטון במדינת וושינגטון . עיירה קטנה שהיו בה בית ספר יסודי אחד, שם עבדה אמי הלן כמורה לכיתות א', גן ילדים, בית העירייה, סופר מרקט קטן, מזנון בסגנון שנות השישים עם מסך קולנוע בסגנון דרייב-אין מאחור ואולם באולינג שהיה שייך לג'ף קונור, הרווק המושבע של העירייה, בן חמישים ושש ולא נישא מעולם. ג'ף היה מאורס פעם אחת לפני עשרים שנה לאהובתו דונה מהתיכון שעזבה אותו לטובת קריירת משחק בניו-יורק, כמה נדוש.... "המקום של ג'ף", כך הוא נקרא היה אזור הבילוי המרכזי לחלק מרכזי של אוכלוסיית חמשת אלפים חמש מאות תשעים וארבעה תושבים במהלך סופי שבוע וחופשות לימודים.

אם היתה סיבה מספיק טובה לכך שאני כל כך אוהבת סיפורי אהבה זה היה חייב להיות בזכות סיפור ההיכרות של ההורים שלי שהיו שייכים לפנתיאון סיפורי האהבה הנדושים האלה שרק לעיתים רחוקות שומעים עליהם. הם התאהבו בחופשת הקולג' הראשונה של אבי, במבט ראשון ותוך שבועיים התארסו. אני ג'ני, הבכורה על שם סבתו של אבי, ג'ניה שלא שרדה את גטו ורשה, ואחי דני הקטן ממני בארבע שנים , על שם סבי מצד אמי שאותו הספקתי להכיר רק מעט לפני שנפטר. גרתי בקלרקסטון מהיום שבו נולדתי וככה הכרתי את קול מילר.

קול מילר ואני היינו לא רק שכנים קרובים, היינו חברים הכי טובים מהיום הראשון של הגן ועד אותו יום ארור בשנה בה מלאו לשנינו 15. לא היה משהו שלא עשינו יחד החל מללמוד לבחינות ועד לצאת עם חברים ולסרטים ולמשחקים של בית הספר. לכולם וגם לנו העתיד שלנו היה ברור, מתוכנן וסגור הרמטית. בגיל 25 אחרי קולג' ועוד שנתיים של טיול מסביב לעולם נתחתן ולא אחד עם השני כי קול הוא כמו אח, ואז הילדים שלו ישחקו עם הילדים שלי ובני הזוג שלנו יהיו גם כן חברים ונחייה כשכנים בעיר שלנו בשקט ובשלווה שכה הכרנו. כך לפחות חשבנו. איך אומרים? אתה עושה תוכניות ואלוהים צוחק לך בפרצוף.. אבל באותו יום אלוהים כנראה היה ממש במצב רוח שובבי ומלא הומור כי את מה שקרה מאותו רגע אפילו בחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי מעלה בדעתי.

היום הזה התחיל כמו בכל יום רגיל בו קול היה מחכה לי מחוץ לדלת הכניסה לבית בשעה 08:05, שורק לי את השריקה הרגילה שלנו ומשם הלכנו יחד לבית הספר שהיה במרחק של עשר דקות הליכה מביתנו. בסוף אותו יום לימודים קבענו להיפגש באולם הספורט לחזרות שלי בקבוצת המעודדות של תיכון ,"ברנבי" בו למדנו לקראת משחק הכדורסל המכריע של הקבוצה שבה קול היה לא פחות מאשר הקפטן. חשוב להבין, קול היה מסוג הילדים האלה שידעת שכל דבר שיעשה בעתיד הוא יצליח בו, בלימודים תמיד היה הילד המצטיין וכנ"ל בספורט ובכל דבר שרק רצה לעשות, עובדה זו הפכה אותו להיות מאד פופלרי וככל שהתבגרנו הפופולאריות הזו התחילה להשפיע גם על בנות בכל הגילאים בבית ספרנו, העובדה הזו נתמכה גם בגוף גבוה, רזה אך שרירי , שיער שחור חלק שתמיד אמו דאגה לסדר כך שלא ייפול על עיניו וזה היה הדבר שהיה הכי שנוא על קול...ולכן עשה הכל כדי שהשיער ייפול בדיוק בנקודה הזו על העין הכחולה שתפריע לו, זה היה כאילו שהוא רצה ליצור וילון מהעולם ולהסתתר ממנו בכל רגע שייבחר והיו לו את כל הסיבות הנכונות כדי לברוח מצרות שבעיקר כללו מריבות בלתי פוסקות של הוריו על כל דבר פעוט. לפעמים לא הבנתי למה שני אנשים אינטליגנטים כמו ג'ו ואהרון נישאו מלכתחילה.