עדות לאהבה

עדות לאהבה - פרק 17

קרני אור הבוקר ליטפו את עפעפיי וקולות ציוץ הציפורים נתנו לי תחושה כוזבת לכמה רגעים עד שהתעוררתי לחלוטין. ברגעים ההם עדיין הייתי במקום בטוח, שקט, נעים ויחד עם משפחתי וקול.

התעקשתי עם עצמי להשאיר את עיניי עצומות עוד קצת, מרמה את עצמי אודות המציאות של חיי ביומיים האחרונים. דפיקה קטנה על הדלת החזירה אותי מהר מאד למציאות הזו. פקחתי את עיניי ועדיין הייתי בבית היפה עם המציאות המכוערת שבו. בבית הזה אני כנראה אמות, חשבתי בלבי. זה אולי לא הוגן, אבל בעולם של שוכני הבית הזה, זה הגיע לי והגיע למשפחתי. לא הייתי נוהגת כלפי אף אדם באותו אופן כי לא חינכו אותי ככה וכי זה מנוגד לאופיי, אבל למדתי מזמן שיש בעולם הזה סוגים שונים של בני אדם. כל אחד מגיע עם החינוך, התרבות והסביבה בה הוא גדל ואת הערכים של מה שהוא ספג. לא הכרתי טוב את הוריה של אלי או את קרוביה לפני העדות של אבי במשפט, אבל אני מנחשת שגם היא וגם כל מי שנמצא עכשיו בבית הזה, ספג בשבע השנים האחרונות שנאה ותחושת נקם כנגד משפחתי. אני נבחרתי להיות הקורבן שהם יעלו כדי לכפר במשהו על הנזק שנעשה למשפחה ולמותו של אביה של אלי וכעת גם למותה של אלי.

התיישבתי במיטה והצמדתי את השמיכה עד הסנטר, מסתירה את הכותונת השקופה היחידה שניתנה לי. במקום שהדלת תיפתח, פתק אדום זהה לראשון שהיה לי כבר כמוהו אתמול, החליק מתחת לדלת שלי.

קמתי מהר ככל שיכולתי למרות הכאב ברגל אחרי שעות השינה. מצב הרגל שלי השתפר מעט מאז שהתחלתי לקחת את האנטיביוטיקה והכדורים נגד כאב שהשאיר הרופא. הגעתי לדלת, התכופפתי על הרגל הבריאה שלי והרמתי את הפתק ששוב היה מוטבע עליו הסימן שטרם ידעתי את משמעותו.

הפכתי לראות מה היה כתוב בצדו השני של הפתק וגם הפעם הופתעתי ממשפט לא צפוי ולא מתאים למקום בו אני נמצאת, "כאשר הפגיעה בנו עמוקה, לא נחלים ממנה עד שלא נסלח" (ציטוט של נלסון מנדלה).

התיישבתי על אחד הכסאות ליד השולחן עץ ובהיתי עוד מספר דקות בפתק המוזר הזה, מנסה להבין את המשמעות המסתתרת מאחורי הפתקים ובעיקר מאחורי שולחם. קשה היה לי להאמין שזה יהיה אלכס ושני הטרולים שהזדנבו אחריו לכל מקום כמו שני כלבי שמירה. נשארו רק אהרון או הבחור המסתורי שכולם קוראים לו כאן דין. נראה כי דין שולט כאן בעניינים ובכל זאת, לא נראה שהוא מגלה בי סקרנות כלשהי לטוב או לרע ואני תוהה אם הוא שומר אותי לסוף. האם הוא ייתן לכולם לעשות בי שפטים ורק אז יתפנה לסוף המר שלי?

לבסוף קמתי מכסאי והתארגנתי להמשך היום הבלתי ידוע שלי, ממשיכה לשאת תפילה בלבי שאיכשהו מזל או קול או אלוהים יתערבו לטובתי.

זמן קצר אחר כך שמעתי מחדר המקלחת את הדלת נפתחת ויצאתי לראות מי זה הפעם, עומדת קרוב לדלת המקלחת ומחזיקה בידית, מוכנה לברוח בכל רגע חזרה למקלחת ולנעול את עצמי בפנים. החלונות בכל החדר היו עם סורגים, אז לברוח לא היה סיכוי, אבל לפחות לדחות את הקץ בעוד קצת יכולתי.