סיפור ערסים - קובי ומאי

32 - אני גיבורה רק על עצמי

"אני לא יכולה יותר, הכל השתנה. כל זיכרון הפך לכואב וכל רגע לסיוט, אני צריכה חופש, אני צריכה חופש" מלמלתי לעצמי לפני השינה, אני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה בה היה לי רגע טהור של אושר. כל ברגע בזמן האחרון היה טמון כעס, אשמה וכאב. אני שונאת להיות עצובה, אבל אני לא מצליחה לחיות, כאילו פתאום משהו כבה בתוכי ואני לא מוצאת את מתג בשביל להאיר את החשכה בתוכי.

נתנאל משתגע לידי, דנית ואני בקושי מתקשרות, וקובי.. אני לא יודעת מה איתו.

תראו, אני הכי שונאת שאץ העובדה שאני לא מבינה מה קורה איתי, פתאום הפכתי להיות בדיכאון? תפאום אני בדאון? מה קורה לי בכלל. התקופה הזו הפכה אותי למשהו שאני בעצמי לא מכירה, או אולי מישהי שניסיתי לשכוח.

הפעם האחרונה שהרגשתי ככה הייתה לפני שנים, בתקופה הזו שפשוט סגרתי את עצמי והתרחקתי מכולם. אבל זה היה בבאר שבע, עכשיו אני בחולון, עדיף שבכלל לא אזכיר את זה.

כל כך רציתי לישון, היה כבר אקבע לפנות בוקר, אבל המוח שלי לא נתן לי לישון, המחשבות חנקו אותי והכך רץ לי ברץ, רגעים שמחים עם עצובים ביחד.

״מאי" שמעתי קול שקט בבוקר, איזה בוקר על מי אני עובדת. השעה כבר הייתה שתיים אחר הצהריים. "תכנס" אמרתי, זה היה קובי, האדם האחרון שציפיתי לראות כרגע.

"חבל שלא ידעתי שזה אתה קודם" אמרתי בזלזול, הוא לא מאר כלום, אפילו הבעת פנים הוא לא שינה, כאילו הוא ציפה לתגובה כזו. "את מוכנה להפסיק כבר?" נוא אמר אחרי שהתיישב על הכיסא ליד המיטה, "להפסיק במה?" הטחתי, "די כבר, את יודעת בידיוק למה אני מתכוון, מאז שחזרתי לבית ספר את מתנהגת כאילו עשיתי לך משהו, בזמן ששניינו יודעים שזה חרא".

לא היה לי אפילו מה להגיד לו, בין אם הוא צודק או לא, "מה אתה רוצה ממני? לא הבנת כבר שאין לי כוח לכלום? אתה לא תצליח להשיג כבר כלום אז פשוט תוותר וזהו" אמרתי בלי שום רגש.

קובי קם בלי לומר דבר, והתקדם אל הדלת, הסתובב אל אז יצא מהדלת.

אני כבר ויתרתי, אני לא מבינה את קובי. חזרתי לישון, לפחות ניסיתי. לקח לי עוד איזה עשרים דקות עד שסוף סוף המוח שלי התעייף מלחשוב והעיניים נעצמו לי.

•נקודת מבט נתנאל•
ראיתי שקובי הגיע, הוא נכנס לחדר של מאי, אני מכיר אותה טוב מאוד, היא לא הולכת לוותר לעצמה במלחמה הטיפשית הזאת שהיא התחילה.

״ידעתי״ מלמלתי לעצמי אחרי שראיתי את קובי יוצא מהחדר שלה, ״אחי, תן לה זמן, אני יודע שזה נראה כאילו היא פשוט כבויה, תן לה זמן״. הוא רק הנהן, הפנים שלו נראו נבולות, ״אל תדאג״ אמרתי לו והבאתי לו חיבוק מהיר.

מאי וקובי היו ביחד כבר שנה, מאז שהתחיל החופש היא פשוט חזרה להיות כמו מתה. אני לא יודע מה קרה כי אפילו ממני היא מסתירה את הכל. אני לא יודע איך לפעול אפילו וזה הדבר שהכי מפחיד אותי.

רק אבא מצליח לדבר איתה על הכל, רק עליו היא סוכמת עכשיו, אני מקווה שהכל יסתדר.

•נקודת מבט מאי•

התעוררתי, חשבתי שקמתי לבד אבל לא, שמעתי שאבא שלי נכנס לחדר שלי, למה אני שומעת הכל למה.
אבא שלי התייבש לידי על המיטה וליטף לי את הראש.
״בוקר״ הוא אמר לי וצחק, ״כן ממש בוקר עכשיו״ אמרתי כי היה לפחות 7 בערב.
״יאללה יפה שלי, תתעוררי תקומי לך. כבר שבוע את ככה, אני לא מבין מה את עושה את זה לעצמך, גם אם את רוצה להפסיק דברים מסויימים את לא צריכה להיות ככה. זה הזמן שלך לפרוח לא היות קבורה במיטה״ הוא אמר, והוא צודק, אבל אני לא ידעתי בכלל מה לעשות, איך להסתכל על כולם אחרי כל מה שהיה.
זה לא שפגעו בי רק, זה אני פגעתי חזרה.
למרות שהייתה סיבה, לא הייתי צריכה להיות ככה.

קמתי מהמיטה והבאתי לאבא חיבוק, והלכתי לכיוון המקלחת, ככה נתחיל. אחרי מקלחת טובה של לפחות 20 דקות התארגנתי וישבתי בסלון, אבא אמר שהוא יזמין לנו אוכל, זה כבר שימח אותי.

ישבנו של ושתינו, בהתחלה נתי הביא לי מבטים של רצח, סתם בכוונה לעצבן, אבל אחרי שהאוכל הגיע הוא קם והביא לי כאף לראש.
״ממש בוגר״ אמרתי.
״סתמי את אחותי אני מרביץ לך״ הוא אמר וחייכתי, כן זה מוזר אבל אני יודעת שהוא עושה את זה כדי לחזור למסלול שלנו של פעם.

אכלנו שלושתנו וצחקנו והיה נחמד, הרבה זמן לא ישבנו ככה, רק לדבר בלי טלוויזיה שמפריעה לנו ברקע.

זה שהסתדרתי איתם לא אומר שאסתדר עם כולם.

אחרי שהארוחה הסתיימה אני הלכתי לחדר, תהיתי אם אני באמת הולכת לנסות לדבר איתם על כל מה שקרה, לא היה לי כוח ת׳אמת, אבל זה מה שאני חייבת לעשות.

חשבתי עם מי להתחיל, והבנתי שדנית עדיף, זה היה יותר קל.

שלחתי לה הודעה קצרה, אחרי שלא דיברנו שבועיים.
״אני מצטערת״
וסגרתי את האייפון, מחכה לתשובה.

אתם יכולים לנחש מה קרה!?!?!??
אז מקווה שאהבתם, אם כן אתם יודעים מה לעשות❤
הסוף מתקרב..
מי שקרוא את ״לא בשבילי״ באמצע שבוע יעלה פרק חדש, ואם לא, ממש כדאי לכם לבדוק אותו 😝
אוהבתת❤❤❤
פורים שמח תהנו 👌🏼