לי את שייכת

פרק 10- המרתף

השעה הייתה כבר 12 בבוקר והייתי בדרך לבית של אמילי.
הגעתי לביתה דפקתי בדלת ולימור אמא של אמילי פתחה לי.
"קימוש מה קורה בובה?" שאלה.
"בסדר לימורוש התגעגעתי." השבתי לה.
"אוי, גם אני." אמרה וחיבקה אותי.
היא הכניסה אותי ועל הספה ישב עופר אבא של אמילי.
"היי קים מה שלומך."
"הכל טוב עופר תודה." אמרתי וחיוך היה על פניי.
"בואי כנסי, אמילי בחדר." אמר.
"אוקיי תודה עופר."

"קימי את פה" אמילי אמרה בהתלהבות קמה מהצורה שבה שכבה ונישקה אותי מלא נשיקות בלחי.
"טוב מולי עזבי אותי כבר, את תהרגי אותי בסוף." אמרתי לה, היא נתנה לי עוד כמה נשיקות ובסוף שחררה אותי.
"טוב יש מחשבה שכל הזמן מעסיקה אותי." אמילי אמרה בפתאומיות.
"כן אמילי, מה המחשבה שמעסיקה אותך?" שאלתי אותה.
"את זוכרת שסיפרת לי את הקטע הזה עם ליאם והילד הזה בים?"
"נו?"
"אז זה ממש מוזר, ליאם התנהג כמו משוגע, לדעתי את צריכה להיזהר יש לי הרגשה לא טובה."
"מה יש לך אמ? הוא סתם קינא, אני לא חושבת שצריך לדאוג זה גם היה חד פעמי. הוא אמר לי."
"טוב לא יודעת קים פשוט תיזהרי."
"טוב עובר עלייך משהו רע היום." אמרתי לה וצחקתי.

"אולי נעקוב אחריו?" שאלה וגזזה את ציפורניה עם הפה שלה.
"מה? נעקוב אחריו? תגידי את מפגרת?"
"כן, כן, מה לא מעניין אותך לדעת מה הוא עושה שאת לא איתו?" שאלה.
"ואותך לא מעניין מה שון עושה שהוא לא איתך?" החזרתי לה בשאלה בכוונה.
"הוא כמעט כל יום באימון כדורגל קים, לפחות אני יודעת מה הוא עושה." אמרה בקול ציני.
"אמילי, אני לא מתכוונת לעקוב אחריו."
"נו קים בבקשה משהו מסריח לי בו."
שתקתי. לא עניתי לה, והתעסקתי בטלפון.
"פליז, פליז, פליז, פליז, פליז..."
אמרה מלא פעמים, היא שיגעה אותי.
"בסדר, בסדר רק סתמי כבר."
"יש!!! בואי." אמרה ומשכה את ידי.
"מה, עכשיו??" שאלתי.
"כן" השיבה לי וחייכה חיוך גדול.

הלכנו לבית של ליאם, דין וריי והתחבאנו מאחורי שיח מול הבית שלהם.
הרגשתי כאילו אנחנו במערב, באיזה סרט.
חיכינו שם חצי שעה וכלום לא קרה, אף אחד לא יצא מהבית גם לא ריי ודין.
"טוב אמילי די, כלום לא קורה בואי נלך כבר."
"לא, לא עדיין לא." היא השיבה לי.
ראינו שרואי בא לפתח הבית כנראה שהוא בא לריי, וליאם בדיוק בא לצאת.
הוא יצא עם תיק שחור כזה.
הוא טפח לרואי על הגב והחל ללכת ב-שביל לצד שמאל של ביתו.
"בואי!!!" אמילי אמרה בהתלהבות ומשכה לי את היד.

עקבנו אחריי ליאם למין מקום נטוש, לא היה שם אף איש והייתה דממה.
ליאם הסתכל כמה פעמים אחורה, וישר התחבאנו בשביל שלא יראה אותנו.
המשכנו להתקדם והוא נכנס למין מרתף שהקירות שלו מקולפים מבחוץ וחלונותיו שבורים.
נכנסנו אחריו בשקט. אך ברגע שפתחנו את הדלת לא היה שם אף אחד, והמקום היה שטח ענקי, וריק.
"מה זה, אין פה כלום." אמרה אמילי בלחש.
"איפה ליאם בכלל הוא לא נכנס לפה?" שאלתי גם אני בלחש.
פתאום שמענו רעש חזק, ישר יצאנו והתחבאו מאחורי בית נטוש שהיה ממול.
ראינו בזווית העין שהוא לאט לאט הולך ונעלם.

"יאללה בואי נלך אחריו אנחנו מאבדות אותו" אמרה אמילי.
"לא, עדיין לא. אני חייבת לדעת מה הוא עשה בפנים, ולאן הוא נעלם." השבתי לה.
נכנסנו לבפנים והתחלנו לחפש סוג של יציאה או כניסה למשהו.
לאחר זמן קצר, אמילי התייאשה והפסיקה לחפש.
"טוב קים די אין פה כלום."
"לא אמילי, חייב להיות פה משהו, הוא לא סתם נעלם."

"טוב, לי נמאס לחפש שתסיימי תודיעי לי בסדר?!" אמילי אמרה בעצבנות, והניחה יד על אחד מהקירות.
לפתע דלת סתרים נפתחה ואמילי נפלה אחורנית.
אמילי צרחה וכך גם אני.
היא נפלה על מדרגות מעץ.
"אמילי, אלוהים את בסדר?"
"כן, אבל מי האדיוט ששם פאקינג חדר מאוחרי קיר?!"
"אני מניחה שעכשיו נגלה."
אמרתי לה עזרתי לה לקום והתחלנו לרדת במדרגות מעץ.

ירדנו לאט לאט והתקרבנו לחדר, אור יצא משם.
המשכנו ללכת ו..
"אומייגד קים" אמילי אמרה בלחץ.
ראינו מרתף שלם מלא בתמונות שלי, תמונות שאני מטיילת, שאני אוכלת, שאני מדברת, וגם תמונות שאני מחליפה בגדים. ומסביב היה מלא נירות גדולים.
לא הצלחתי להוציא מפי שום דבר הייתי בשוק.
"אלוהים ישמור מה זה הדבר הזה ליאם עשה את זה??" אמילי שאלה בשוק.
עדיין שתקתי לא עניתי, התחלתי להסתובב בחדר ראיתי שהוא עשה פוטושופ שלי ושלו בלי בגדים ואנחנו מתנשקים שם.
אמילי באה אחריי וראתה גם כן את התמונה.
"הוא לא נומאלי, הוא מטורף הוא צריך אישפוז. קים א.. את בסדר?"

התחלתי לבכות, "לא אמילי שום דבר מי זה לא בסדר!!! האיש שכביכול היה אמור להיות חבר שלי הוא משוגע!!" צעקתי המשכתי לבכות הוצאתי את הכל בבת אחת.
אמילי התקרבה אליי נשקה את ראשי וחיבקה אותי.
"בואי נצא מי פה, נלך הביתה נשטוף פנים ונחשוב מה נעשה."
דמעות עדיין היו בעיניי, יצאנו החוצה והתחלנו ללכת.

"הולכות לאינשהו?" קול מוכר שאל.
אני ואמילי הסתובבנו לאט וראינו את ליאם.
שנינו היינו בשוק, חשבנו שהוא כבר הלך מזמן. אני ואמילי לא הצלחנו לדבר.
"מה אתן עושות פה?! אתן לא אמורות להיות פה!!!!" הוא החל לצרוח.
"את.. אתה משו.. משוגע", אמילי החלה להגיד לו בלחש ונעמדה מלפניי בישביל להגן עליי.
"תתרחק מקים ואל תתקרב אלייה יותר!!! פסיכופת!!! משוגע!!!"
הוא החל לצחוק מפחיד, כמו איזה משוגע.
"ואת חושבת שאני יעשה מה שאת אומרת?" שאל וכבר לא היה עצבני, זה שיעשע אותו.