לי את שייכת

פרק 14- תקועים

קמתי באמצע הלילה.
ידיי היו על חזהו של ליאם ראשי על כתפיו וידו עוטפת אותי מאחורה.
זזתי ממנו לאט בישביל לא להעיר אותו וקמתי לכיוון המקרר הקטן שהיה בסלון.
פתחתי אותו בשקט הוצאתי קנקן מים וכוס ומזגתי לעצמי על השולחן, שתיתי במהירות.
באתי להחזיר את הקנקן ואז שמעתי את ליאם מאחורי. קורא לי.
"קים"
"אמא!! אלוהים ליאם הבהלת אותי."
אמרתי והסתכלתי על גופו השזוף שהיה רק עם בוקסר.
הוא צחק.
"סליחה לא התכוונתי." אמר תוך כדי צחוק.
"באמת ממש מצחיק אני בוכה פה." השבתי לו.
"טוב טוב איזה רצינות."
לא עניתי ושוב הסתכלתי על גופו.
הוא ראה את זה וחיוך שובב עלה על פניו. "צריכה משהו?"
"מה..אה..לא"
הוא המשיך לצחוק
"מה את עושה פה ערה?"
"סתם, הייתי צמאה אז הלכתי לשתות. או שזה גם אסור?" אמרתי למרות שידעתי את התשובה מראש.
"לא לא, זה בסדר. דאגתי לא ראיתי אותך במיטה והתחלתי לחשוב כל מיני דברים."
שתקתי ושילבתי ידיים.

"קים" אמר לי. אך המשכתי לשתוק.
"אממ, רציתי להגיד לך שאני מצטער שהכאבתי לך וצעקתי עלייך."
כל כך רציתי לגלגל עיניים באותו רגע!!
"לא התכוונתי חשבתי ששמעת משהו שלא היית צריכה לשמוע. אז אני ממש מצטער."
עדיין המשכתי לשתוק.
"תגידי משהו.. קים."
"מה אתה רוצה שאני יגיד לך?! שאני סולחת לך?! כי אני לא!! אתה לא יכול כל פעם לעשות דברים ואז לבקש סליחה ולחשוב שזה בסדר!! זה לא הולך ככה ליאם!!!"
כל כך הרבה זמן רציתי להגיד לו את זה.
פרקתי את הכל.
התנשפתי במהירות.
עכשיו הוא שתק. הוא היה בשוק.
"בואי למיטה." אמר בקול חלוש ועצבני והלך לשכב חזרה במיטה.

השעה הייתה 12 בבוקר קמתי וליאם לא היה לצידי במיטה.
"ליאם" צעקתי מהמיטה.
שום קול לא ענה.
קמתי מהמיטה, "ליאם אתה פה?" הוא לא היה בחדר.
פתאום הוא נכנס לחדר שמשקפי שמש על עיניו, הוא לובש חולצת טישרט לבנה, ג'ינס שחור קצר, וכובע נייק שחור."
"איפה היית?"
"לא עניינך."
הגבות שלי הורמו מההלם של הדיבור שלו.
"תתחילי לארוז את הדברים שלך, מחר עוזבים."
"למה אתה מדבר אליי ככה?" זה בגלל מה שאמרתי לך בלילה? אה? תענה לי!!"
התקרבתי אליו עד שהיינו במרחק נשימה.
"תענה לי, בגלל זה??"
הוא הלך ונתן לי מכה בכתף תוך כדי.
"אח.. אני שונאת אותך." אמרתי תוך כדי שהוא הולך וגבו מופנה אליי.
פתאום הוא עצר וגבו עדיין היה מופנה אליי.
בשנייה אחת הוא הסתובב הוא התקרב אליי במהירות עד שהוא היה ממש קרוב אליי.
פניו היו רציניים.
הוא סידר את כתפיות הגופיה שלי ואז גיחך.
הוא התקרב אליי עוד עד שלא יכולתי לנשום יותר.
"לא את לא." אמר וצחק את הצחוק המפחיד הזה שלו.

הוא הלך לאבטיה והשירותים ואני הייתי ישר בעקבותיו.
"לאן הולכים? לבית הזה שלך?" שאלתי תוך כדי שאני סוגרת את הדלת.
"כן, עכשיו את יכולה לתת לי להשתין?" שאל ועמד מול האסלה מחכה לפתוח את הרוכסן.
הנהנתי בחיוב, אך שבאתי לפתוח את דלת האבטיה היא נתקעה.
ניסיתי לפתוח אך לא הצלחתי.
"נו צאי כבר" ליאם הטיח בי.
"אני לא יכולה!! הדלת תקועה!!"
"מה תקועה? זוזי" אמר והזיז אותי אחורה. גם הוא ניסה אך ללא הצלחה.
"טוב, אנחנו תקועים פה." אמר וחייך חיוך דבילי.
"יופי, ממש יופי." אמרתי בצער.
פתאום ליאם הוריד במהירות את מכנסו.
"מה אתה עושה?!"
"אני רוצה להשתין" אמר ואז הוריד גם את התחתון שלו.
"אלוהים!!! ליאם" אמרתי והסתובבתי במהירות.
שמעתי אותו צוחק.
"מצחיק. ממש מצחיק."

"זהו אפשר?" שאלתי והסתובבתי אליו שידיי מכסות את עיניי.
"כן" השיב לי.
פתחתי את עיניי והוא סגר את רוכסנו.
"עוד מעט אחד העובדים שלי יעלה לפה, הוא יוציא אותנו."
הנהנתי עם ראשי ומיד לאחר מכן התיישבתי על רצפת השירותים והאבטיה.
"חם פה" אמרתי.
"כן נכון, מה זה?" שאל ליאם והרים את החולצה והוריד כמה פעמים.
לאחר זמן קצר ליאם הוריד את חולצתו.
"מה.. מה אתה עושה?"
"חם לי." אמר וזרק את החולצה על הריצפה.
"אוף" אמרתי מייאוש ומחום.
בסופו של דבר נכנעתי והורדתי את החולצה שלי ונשארתי עם גופיה.
ליאם נעץ בי את עיניו.
"צריך משהו?" אמרתי בציניות.
הוא צחק צחוק מזויף.
"מצחיק מאוד." אמר.

שכבתי על הרצפה החמה מנסה להתחמם, וליאם ישב בתוך האבטיה.
עיניי חלפו על פניי החדר וראיתי את המזגן.
זה היה מזגן מרכזי, שרק מישהו שעובד במלון יכול להדליק אותו.
עליתי על השירותים ושמתי יד מול המזגן.
"הוא על חום" צעקתי בעצבנות.
"מה?" ליאם שאל מבולבל מהחום.
"המזגן, הוא על חום. למה בשיא החום במיאמי שמו את המזגן על חום?!"
"אני לא מסוגל יותר." אמר והוריד את מכנסיו.
"נו מה?!" צעקתי הסתרתי את עיניי עם ידי והסתובבתי במהירות.
"אל תצעקי עליי קים!!" החזיר בטון יותר גבוה.
"אבל גם אני פה ליאם, ואני לא מעוניינת לראות אותך חצי ערום." השבתי לו תוך כדי שגבי עדיין מופנה אליו.
"תתמודדי." אמר לי.
"גילגלתי את עיניי. ניצלתי את זה שהוא לא ראה, ופלטתי אנחה.